יום שבת, 15 בפברואר 2014

שוויון בנטל או "רב-תרבותיות"?

סוגיית גיוס החרדים לצה"ל היא חלק בלתי-נפרד מה"שיח הציבורי" בישראל כבר שנים רבות. לאחרונה התעורר הדיון בסוגיה בצורה מחודשת תחת הכותרת "שוויון בנטל"האם מדינה ליברלית, מתקדמת, שוויונית ומוסרית, יכולה להרשות לעצמה מצב בו חלק מאוכלוסייתה ייהנה מפריבילגיות מסוימות, על חשבון קבוצות אחרות?
לפי הפילוסופים אבישי מרגלית ומשה הלברטל, מסתבר שכן: בהסתמך על האסכולה הרב-תרבותית, קובעים הללו כי החרדים חיים כתרבות מיעוט דתית בקרב התרבות החילונית ההגמונית. מאחר ולכל אדם יש זכות לחיות לפי תרבותו שלו, ומאחר במקרה של החרדים, חייהם רצופים קשיים יומיומיים עקב ההתנגשות בין ערכי תרבותם לערכי התרבות ההגמונית, הם רשאים לקבל זכויות-יתר מן המדינה בכדי לפצות על חוסר השוויון המובנה בהיותם משתייכים לקבוצת מיעוט.
בדברים להלן אבחן את תפישתם של מרגלית והלברטל בפרט, ואת התפישה הרב-תרבותית בכלל, במסגרת הדיונים התיאורטיים הקשורים בתפישה זו, ובייחוד בעבודותיהם של יוסף רז ו-וויל קימליקה. עניין גיוס החרדים הוא רק חלק אחד במסגרת הדיון הסבוך והמורכב ביחסי דת ומדינה בישראל, ולכן אפתח בסקירה רחבה יותר של עיון תיאורטי בנושא.

רז - מפלורליזם ערכי לליברליזם רב-תרבותי

נקודת המוצא של הדיון היא עובדת הפלורליזם: אנו חיים בתרבות ובחברה המקבלות כמציאות נתונה (ואינה ניתנת לשינוי) את קיומו של מגוון רחב-היקף של השקפות עולם, דעות ודרכי חיים, המספקים לבני האדם מספר רב של אפשרויות לבחירה בנוגע לניהול אורח חייהם. לא כל השקפות העולם הללו עולות בקנה אחד זו עם זו, כפי שמוצג בבירור על ידי הקונפליקט בין אורח החיים היהודי-דתי לבין אורח החיים החילוני. עצם קיומו של הקונפליקט ממחיש את היות הפלורליזם מאפיין מהותי של התרבות החברתית-פוליטית בעולם המודרני.
ביטוי נוסף של הקונפליקט הוא חוסר האפשרות לטעון לעדיפות מוכחת של השקפת עולם מסוימת על פני השקפת עולם אחרת, ומבחינה זו נראה כי ניתן לקשר את הפלורליזם עם הליברליזם, הגורס שכל אדם חופשי לבחור את השקפת העולם הרצויה בעיניו ולנהל את חייו על פיה. ברם, הוגים ליברליים רבים, ובראשם ג'ון רולס, גורסים כי לפלורליזם אין מעמד אונטולוגי ייחודי, אלא הוא תוצאה של מחלוקת סבירה בין בני אדם חופשיים וסבירים. כאמור, אנשים שונים בוחרים לעצמם דרך חיים מסוימת שאותה הם רואים כדרך החיים הנכונה והרצויה ביותר, ולעתים הם שואפים לכונן את כלל החברה על-פי דרך חיים זו, אך אין ביכולתם להציג כל נימוק מכריע שיוכיח את עדיפותה של האפשרות בה הם בחרו על פני אפשרויות אחרות - השקפות עולם ודרכי  חיים אינם מבוססים על עובדות מדעיות, אלא על שיקולים ערכיים, שלגביהם לא קיים קנה מידה אובייקטיבי להשוואה ולמדידה. אחת מהנחותיו של רולס היא שבני האדם המכוננים את הסדר החברתי הרצוי להם הם סבירים ורציונאליים, ולכן הפלורליזם שהוא דוגל בו הוא תוצאה של מחלוקת סבירה, פלורליזם שמאפשר לכל בני האדם בחברה לנהל חיים בשיתוף זה עם זה בעוד כל אחד מחזיק בחופשיות בהשקפת העולם שלו וחי על-פיה, ללא הפרעה. מהנחות אלו בונה רולס את תורת הליברליזם המדיני שלו, שעיקרה - ניטרליות מוחלטת של המדינה: זו לא תתבסס על עקרונות המקדמים השקפת עולם מסוימת ומעניקים לה עדיפות, ולכל אחד מאזרחיה תהיה חירות מוחלטת לנהל את חייו כראות עיניו, כל עוד הוא אינו גורם נזק לאחרים. אחת המסקנות של תפישה זו היא הפרדה מוחלטת של הדת מהמדינה וכינון חופש דת ומצפון.

נקודת מבט שונה על הפלורליזם מציע יוסף רז: אחד מיסודותיו של הפלורליזם הוא חירות הפרט - האדם הבודד הוא אדם אוטונומי, דהיינו: הוא בעל יכולת לקבל החלטות לגבי כל היבט של חייו, באופן חופשי ומשוחרר מכל כפייה או אילוץ חיצוני כלשהו. על סמך העדפותיו והחלטותיו, האדם בונה לעצמו תכנית חיים, ומימושה המוצלח מאפשר את רווחתו האישית. רז מונה מספר תנאים הנחוצים לכינונה של אוטונומיה:

1.       יכולת מנטלית - על האדם להיות בעל מודעות עצמית, רציונאליות מינימלית, יושרה וכישורים קוגנטיביים המאפשרים לו להבין את ערכיו, את הדרך בה יוכל לממש את עצמו באמצעותם ואת האמצעים העומדים לרשותו לצורך זה.
2.       מגוון אפשרויות ראוי - אם לרשות האדם עומדת אפשרות בחירה אחת ויחידה, הרי שלמעשה אין כל בחירה ואין מקום לדבר על אוטונומיה. האדם האוטונומי הוא זה שבחירתו נעשית מתוך מבחר גדול ככל האפשר של סגנונות חיים על כל פרטיהם, החל מהיבטים פשוטים ויומיומיים, כמו דיור, מזון ותעסוקה, וכלה בערכים משמעותיים וארוכי טווח ומשמעותיים. כגון ערכים מוסריים ואסתטיים. תנאי זה מדגיש את חשיבותה של האוטונומיה למימוש העצמי ולרווחת הפרט; אדם יכול להחליט לשנות את השקפת עולמו במידה ובה הוא מוצא שזו אינה תורמת עוד לרווחתו, ולהמירה בהשקפת עולם אחרת.
3.       עצמאות - האדם האוטונומי רשאי לבצע את בחירותיו בחופשיות גמורה, מבלי שיהי נתון לכפייה או מניפולציה מגורם חיצוני כלשהו.

אנו למדים אפוא כי האוטונומיה היא המפתח לשגשוג אישי, טוען רז. אנו חיים בחברה שמושתתת במידה רבה על בחירה אינדיווידואלית, בהתאם למגוון האפשרויות הקיים באותה חברה, ורק אם נצליח לממש את האוטונומיה שלנו במסגרת זו, יתרום הדבר לרווחת הפרט של כל אחד ואחת מאיתנו. רז קושר את תפישת האוטונומיה עם תפישת החירות האישית, הנמצאת בבסיסה של כל תיאוריה ליברלית, וברוח זו הוא מפרש את המושג "חירות חיובית":

אוטונומיה היא יסוד מכונן של החיים הטובים. חייו של אדם הם אוטונומיים אם הם במידה ראויה פרי יצירתו האישית. באופן טבעי האדם האוטונומי ניחן ביכולת לשלוט וליצור את חייו שלו [...] יכולת זו, הכוללת הן את הימצאותן של יכולות מנטאליות ופיזיות והן את זמינותו של מגוון אפשרויות ראוי, קרויה לעיתים חירות חיובית [...] חירות חיובית היא בעלת ערך פנימי משום שהיא מרכיב חיוני ותנאי הכרחי לחיים אוטונומיים. זוהי יכולת שערכה נובע מעצם מימושה.

ערכה של החירות נובע אפוא משום שהיא מאפשרת לממש את האוטונומיה. יתרה מזאת: הרי שלאוטונומיה יש ערך רק כלל שהיא מקדמת את בחירה בטוב. כמובן שהאדם הוא אוטונומי גם אם הוא בוחר בחירה רעה. אך מאחר ובחירה רעה אינה מאפשרת לאדם ליהנות מהאוטונומיה, הרי שהיא אינה תורמת דבר לערכה. בניגוד להשקפתו של רולס לפיה הפלורליזם הוא תוצאה אפיסטמולוגית של מחלוקת בין ערכים מתנגשים, מפתח רז מושג של פלורליזם ערכי, המושתת על קיומם של ערכים שונים ואינם ניתנים-למדידה (Incommensurable). פלורליזם כזה הינו נתון אונטולוגי של התרבות האנושית המודרנית, שלגביו המחלוקת היא חלק מהותי, והוא מהווה את בסיס האוטונומיה האישית בה ניחן האדם.
הליברליזם על-פי רז מקדם אפוא חירות אישית השזורה באוטונומיה של הפרט, כערך מוסרי. מדינה המבקשת לכונן חברה המושתתת על ערך מוסרי מוגדרת איננה ניטרלית. זו מדינה שלמותנית (Perfectionist), שעבורה שלמות פירושה טיפוח לטפח מגוון רחב ככל האפשר של סגנונות חיים והשקפות עולם, מתוכן יוכל כל אזרח לבחור את הבחירה שתתאים לערכיו.
החירות, כאמור, היא חיונית לאוטונומיה, ולפיכך היא מקדמת את רווחת הפרט. והנה, כדי שהחירות תוכל לבוא לידי ביטוי היא זקוקה לסביבה תרבותית המטפחת מגוון רחב ככל האפשר של אפשרויות בחירה. אפשרויות אלו כוללות מאפיינים רבים - העדפות ועקרונות מסוימים - שאינם מתקיימים במנותק זה מזה; אדרבה, הם קשורים זה לזה במארג סבוך ומורכב של פרקטיקות חברתיות, שרק במסגרתו יכול האדם הבודד למצוא את מקומו ולפעול מתוכו. רק באמצעות השתלבותו המוצלחת של הפרט בתרבות החברתית הוא יכול לממש את האפשרויות שעשויות לתת משמעות לחייו.
ההכרה במחלוקת כמאפיין של פלורליזם ערכי תומכת אפוא במתן לגיטימציה לרב-תרבותיות. התפישה הליברלית מעמידה במרכז את הפרט האוטונומי, ואילו הרב-תרבותיות מעמידה במרכז את התרבות כמקור לכל פעולותיו ובחירותיו של האדם. לפי רז אין כאן כל סתירה:

טיעון  זה הוא טיעון ליברלי, משום שהוא מדגיש את תפקידן של תרבויות כתנאי מקדים, וכגורם המעצב ומעניק תוכן וצורה לחירות האינדיווידואלית.

לסיכום: מושג האוטונומיה האישית משמש את רז כגשר בין הליברליזם לרב-תרבותיות: האוטונומיה היא התכונה המהותית המאפיינת את האינדיווידואל בן-החורין, הנמצא בבסיס התפישה הליברלית הקלאסית. אך היכולת להוציא את האוטונומיה מן הכוח אל הפועל מצריכה את קיומה של מסגרת תרבותית שמטפחת מגוון מספק של אפשרויות מתוכן יוכל האדם לבחור. חברה רב-תרבותית, המכירה בזכות קיומן של תרבויות המחזיקות בערכים שונים ואף מנוגדים, היא חיונית למימושה של האוטונומיה ומכאן - לרווחת הפרט. הליברליזם הרב-תרבותי מציע מודל חדש של הצדק המדיני הראוי: מדינה רב-תרבותית, שמטפחת את כל התרבויות הנמצאות בשטחה ומאפשרת לחבריהן לשגשג במסגרתן מבלי להטיל עליהם מגבלות ואיסורים.

מרגלית והלברטל -זהות אישית והזכות לתרבות

אבישי מרגלית ומשה הלברטל מציעים להתבסס על הליברליזם הרב-תרבותי בניסיון להציע פתרון לחיכוכים בין החרדים לרוב החילוני בישראל. הם משלבים את מושג הזכות עם התפישה הרב-תרבותית לפיה התרבות היא חיונית עבור האדם, וטוענים כי לכל אדם יש זכות לתרבות, בהדגישם כי לא מדובר בתרבות כלשהי, אלא לכל אדם יש זכות לתרבותו שלו. התרבות מוגדרת כאורח חיים חובק כל, המקיף את מלוא היבטיו של הקיום האנושי. בהשפעת האסכולה הקהילתנית, גורסים מרגלית והלברטל כי אורח חיים זה אינו יכול להתקיים אלא במסגרת הקבוצה, לכן, לאדם יחיד אין את הזכות לתבוע מן המדינה והחברה הכרה בתרבותו, אלא אם הוא חלק מקבוצה תרבותית. את הגדרת הזכות נוטלים מרגלית והלברטל מרז: אדם נחשב לבעל זכות אם האינטרסים שלו מהווים סיבה מספקת להטיל על אנשים חובה כלשהי. לפיכך, האינטרסים של האדם היחיד לחיות לפי תרבותו אין בהם די בכדי להטיל על המדינה את החובה להכיר באינטרסים אלו. זכות זו שמורה אך ורק לקבוצה - קהילה אנושית שמאפייניה כוללים סממני תרבות משותפים המתפרשים על היבטים מגוונים וחשובים של סגנונות חיים, לרבות שפה, לבוש, פרקטיקות יומיומיות, טקסים ואירועים מיוחדים. זהותו  הייחודית של כל חבר בקבוצה מתגבשת כתוצאה מהתלכדות של סממנים אלו, הן על-פי הדרך בה הוא מתייחסת לעצמו והן על פי הדרך בה החברה מתייחסת אליו, גם אם אותו חבר איננו מצטיין בתחומי החיים המאפיינים את הקבוצה. התרבות יוצרת בקרב חבריה תחושה של סולידריות והכרה הדדית, ולפיכך, מוקנית להם הזכות לקיימה ללא הפרעה במסגרת החיים המדיניים, כל עוד אין הם מפרים את עקרון הנזק. זכות זו לפי מרגלית והלברטל, היא הרמה הראשונה של הזכות לתרבות, הכוללת בנוסף לכך שתי רמות נוספות: הזכות להכרה של התרבות על-ידי החברה הכללית, והזכות לקבלת תמיכה באורח החיים הייחודי מן המדינה, על מנת שהתרבות תוכל להמשיך ולשגשג.
בניגוד לרז, המעמיד כאמור את האוטונומיה בבסיס הגדרת הפרט כיחידה הבסיסית בתפישה הליברלית (ובאמצעותה הוא מגדיר את מושג החירות החיובית), טוענים מרגלית והלברטל שהפרט מתבסס על זהות האישיוּת. את מושג הפרט ניתן לפרש בשני אופנים: הפרט כיישות מטאפיסית (אדם) והפרט כיישות אנתרופולוגית (אישיות). האדם כפרט זקוק לזהות האישיות, המהווה את מכלול התכונות הנחשבות בעיניו לעיקריות ובעצם היא זו שמגדירה את מהותו כאדם. לתרבות יש חלק מכריע בעיצוב זהותו של אדם ומכאן נובע שיש לה חלק מכריע בעיצוב אישיותו. זהות האישיות, ולא האוטונומיה, היא שמאפשרת את חירות הביטוי העצמי במסגרת ליברלית.
הטיעון של מרגלית והלברטל הוא כאמור טיעון בדבר זכותו של כל אדם לתרבותו שלו. בכך הם חולקים על וויל קימליקה, שטיעונו בדבר הזכות לתרבות מתבסס על השתייכות תרבותית. קימליקה, בדומה לרז, דוחה את האינדיווידואליזם ה"אטומיסטי" (אותו הוא מזהה עם התפישה הליבראלית המודרנית, הדוגלת בניטראליות מוחלטת של המדינה בנוגע להעדפותיו הערכיות של הפרט) משום שלדבריו, לא ניתן להתכחש לתלותנו במבנים תרבותיים בכדי לברור דרכי חיים בעלות-ערך. לטענתו, בחירות אוטונומיות אינן מתבצעות בחלל הריק אלא אך ורק בהקשר תרבותי מסויים:

ההעדפה הליברלית לשוּק תרבותי על פני המדינה בתור הזירה הראויה להערכת סגנונות חיים שונים נובעת מאמונה אינדיווידואליסטית ששיפוטים בנוגע לטוב צריכים להיעשות על-ידי פרטים מבודדים, שהאוטונומיה שלהם מובטחת באמצעות הגנה מפני לחצים חברתיים [...] אך במציאות שיפוטים של יחידים דורשים שיתוף של ניסיונות ודיונים קולקטיביים. שיפוטים אישיים בנוגע לטוב תמיד תלויים, ונובעים, מהערכה קולקטיבית של פרקטיקות משותפות.

האינדיווידואל האוטונומי המעצב את חייו בהתאם לערכים אותם בחר, יכול לעשות זאת רק מעצם השתייכותו לתרבות מסוימת, והשתייכות זו היא תנאי הכרחי לחירות; אין כל שחר לטיעונים בנוגע לבחירה אוטונומית ללא הנחה מוקדמת של הקשר תרבותי כלשהו. מכאן נובעת זכותו של האדם לתרבות, כמרכיב אימננטי של זהותו האישית.
לפי מרגלית והלברטל, טיעונו של קימליקה לוקה בחסר משום שהוא מצדד בזכותו של הפרט לתרבות כלשהי: אם קבוצת מיעוט נטמעת בהדרגה בקבוצת הרוב, בתהליך שבמהלכו סממניה התרבותיים הייחודיים מתפוגגים ונעלמים לגמרי, הרי שמצב זה איננו פסול משום שחברי הקבוצה יכולים לממש את האוטונומיה שלהם במסגרת ערכיה של תרבות הרוב. בכך מתעלם קימליקה הן מחשיבותה של זהות האישיות לאורך זמן, והן מן הערכים הפרטיקולריסטיים של קבוצת מיעוט נתונה:

זכותו של הפרט לתרבות נובעת מהעובדה שזהות האישיות עומדת בראש מעייניו של כל אדם, ומכאן החשיבות העליונה שהפרט מייחס לשמירה על אורח החיים המקובל עליו, לרבות סימני-ההיכר הנחשבים בעיניו ובעיני חבריו לקבוצת-התרבות למרכיבי הזהות המרכזיים שלהם. בעיקרו של דבר, הניסוח הטוב ביותר של הזכות לתרבות הוא זה התואם מבפנים את נקודת המבט של נושאי התרבות הנתונה [...] אלה המשתייכים לתרבות מסוימת מוקירים אותה מפני שתכניה מעניקים לחייהם משמעות עמוקה ורחבה.

לפיכך, זכותו של אדם ליהנות מתרבותו שלו היא זכות בסיסית וראשונית, ובהתאם לכך הוא רשאי לדרוש מן המדינה תנאים מיוחדים לשם הגנה על תרבותו וטיפוחה. ממסקנה זו גוזרים מרגלית והלברטל את הלגיטימציה למתן זכויות מיוחדות לקהילה החרדית בישראל, אף על פי שזכויות אלו הן לא-שוויוניות: תרבות הרוב היא בעלת יתרון מעצם היותה כזו, והיא יכולה לקיים את עצמה מבלי להזדקק לזכויות מיוחדות. החרדים, לעומת זאת, חיים במצב התנגשות מתמדת של ערכיהם עם ערכי תרבות הרוב החילונית, ומכוחה של הזכות לתרבותם שלהם הם רשאים לתבוע מן המדינה אמצעים ייחודיים לשמר את תרבותם ולחיות על-פיה.

ביקורת הרב-תרבותיות

בסעיף הקודם הוצגו טיעוניהם של מרגלית והלברטל על רקע הדיאלוג שהם מקיימים עם קימליקה. הלה נחשב כאחד ההוגים בעלי התרומה החשובה ביותר לניסיון ליישב בין הליברליזם המודרני לבין זכויותיהם של מיעוטים אתניים. ז'וזה ברונר ויואב פלד סוקרים בהרחבה את תורתו של קימליקה, ובתוך כך הם בוחנים את הפרשנות שהעניקו לה מרגלית והלברטל. מסקנתם היא שביקורתם של האחרונים עליו אינה מוצדקת: לדבריהם, מרגלית והלברטל מתעלמים מהתנגדות מפורשת של קימליקה לעמדה שהם מייחסים לו. ניתן למצוא בדבריו קביעות המצביעות בבירור על כך החשיבות רבה שהוא מייחס לקשר הייחודי של אנשים עם תרבותם שלהם, ולחוסר האפשרות להעתיקם מתרבות אחת לתרבות אחרת, דבר המחייב את פירוש הערך הראשוני של השתייכות תרבותית ביחס לקהילה התרבותית של הפרט.
בנוסף, מרגלית והלברטל מאשימים את קימליקה בכך בהצבת המושג אוטונומיה בבסיס ההגנה על הזכות לתרבות, ולדעתם מדובר בשגיאה, משום שכל דיון באוטונומיה הוא דיון המתבצע בסביבה מושגית שהיא חיצונית וזרה להשקפות העולם עליהן מבקשת להגן הזכות לתרבות, השקפות עולם שהן למעשה לא-ליברליות. הפתרון שאותו הם מציעים הוא, כאמור, הגנה המבוססת על הזכות לזהות ולמשמעות אישית של התרבות, הגנה המביאה בחשבון את השקפת עולמם של בני המיעוטים עצמם. בכך עוקפים מרגלית והלברטל את הקשיים הכרוכים בהזדקקותם של בני מיעוטים למושגים ליברליים בעליל, ומאפשרים להם לקיים דיון להכרה בזכיותיהם באמצעות מושגים מעולמם שלהם. ברונר ופלד טוענים שגם בנקודה זו מדובר באי-הבנה, שכן קימליקה מבקש לכונן הצדקה ליברלית לרב-תרבותיות, אך ההצדקה החלופית של מרגלית והלברטל אינה ליברלית כלל, משום שהיא מסתמכת על תפישות העולם של תרבויות טרום-מודרניות ולא-ליברליות, המעניקות עדיפות לתחושות סובייקטיביות של חובה, זהות ומשמעות על פני יכולת הבחירה האישית והביקורת העצמית. לפי ברונר ופלד ייתכן והיבט זה של הליברליזם - חוסר היכולת לספק לחבריו תחושת שייכות חזקה וקשרים חברתיים - הוא אחד מחסרונותיו הבולטים לעומת תרבויות לא-ליברליות, שחלקן מתבססות על יסודות שבטיים טרום-מודרניים. בסיכומו של דבר, הצדקה למתן זכויות יתר עבור בני מיעוטים, המתבססת על נמוקים ליברליים, היא מוטעית מיסודה: לא תיתכן כל הגנה ליברלית אפקטיבית על תרבויות לא-ליברליות.
היבט אחר של ביקורת מופנה כלפי התנגדות הרב-תרבותיות ליסוד האינדיוודואליסטי של הליברליזם, יסוד שמתעלם כאמור מן האופי החברתי והתרבותי של החיים האנושיים. גרשון גונטונבניק שולל ביקורת זו בטענתו שהליברליזם הוא תורת מוסר חברתית. חברה ליברלית מחוייבת לפעול למען טובתם הקיומית של החברים בה, ובייחוד - למען קידומו של ערך כבוד האדם. התורה הליברלית מתרכזת אמנם בזכויות הפרט, אך המחויבות לזכויות הפרט היא מחויבות חברתית. גונטונבניק אף הוא משתמש במושג הזכות כפי שהוגדר על ידי רז (לעיל, עמ' 7), וקובע כי ההכרה באינטרס כמצדיק הטלת חובה נעשית על ידי החברה, והחברה היא זו שמכירה בחשיבותן של זכויות הפרט:

חירויות הפרט הן אלה שמתירות לקבוצות (ההדגשה במקור) התרבותיות את מימוש מפעלן התרבותי באופן חופשי יחסית [...] זכויות הפרט מניחות כי פרטים רבים יממשו את החירויות הנתונות להם באופן תרבותי-קבוצתי. השימוש בזכויות-היסוד כדי לפעול פעילות תרבותית היא הזכות לתרבות הליברלית.

גונטונבניק אף הוא מעניק עדיפות לחירויות הפרט על פני הזהות האישית. ראוי לציין, כי רז מכיר בהכרחיותה של התרבות לכינון הזהות האישיות. החברות בקבוצת-תרבות היא גורם עיקרי בתחושת הזהות של כל אחד ואחד מחבריה, ולכן היא מרכיב בלתי-נפרד וחשוב של רווחתם האישית. דבריו בנידון דומים ברוחם לדבריהם של מרגלית והלברטל, אך בניגוד אליהם, רז רואה בהיבט זה היבט פסיכולוגי, שחשיבותו לכינון הבסיס התיאורטי של הליברליזם הרב-תרבותי היא משנית.
על דברים אלו ברצוני להוסיף, כי שגיאה מהותית בתפישה הרב-תרבותית היא הקדימוּת האונטולוגית שניתנת לקבוצה על פני הפרט. קדימות זו משותפת לכל ההוגים ממחנה הליברליזם הרב-תרבותי - רז אף מציין במפורש ש"לקבוצות, תרבותיות ואחרות, יש חיים משל עצמן", וטוען כי לא ניתן לבצע רדוקציה אנליטית של מאפייני הקבוצה למאפייניהם האישיים של כל אחד מחבריה. הגדרה זו של הקבוצה כאידאה מופשטת מתעלמת מעובדה בסיסית: תכונותיה של כל קבוצה נקבעות על-פי תכונותיהם של חבריה. כל קבוצה, בעבר, בהווה ובעתיד, היא תוצאה  של התאגדותם של בני אדם בודדים המבינים שהם חולקים ביניהם אינטרסים מסוימים, אותם הם מבקשים לקדם על ידי פעילות חברתית משותפת. התאגדות כזו היא שיוצרת תרבויות, אשר בסופו של דבר מכוננות ערכים אנושיים, יהיו אלו ערכים ליברליים או אחרים.
יתר על כן: ההתמקדות בזהות האישית, אותה מציעים מרגלית והלברטל, אף אינה עולה בקנה אחד עם  מאפיין מהותי נוסף של תרבות, המוזכר הן על-ידי רז והן על-ידי גונטובניק: תרבות היא אינה נתון סטטי, נצחי, שאינו משתנה. אדרבה, הרב-תרבותיות דווקא מעודדת אינטראקציה ופתיחות בין תרבויות, ואינה שוללת זליגה של מאפיינים מתרבות אחת לתרבות אחרת. תהליכים אלו, המתרחשים על ציר הזמן, מאפשרים לא רק את התקדמותן של תרבויות אלא גם את היווצרותן של תרבויות חדשות. אחת המסקנות המתבקשות מעובדה זו היא התהוותן של זהויות קולקטיביות חדשות, אשר בסופו של דבר ישפיעו גם על הזהות האישית. השפעות תרבותיות הדדיות מדגישות את היסוד האינדיווידואליסטי בכינון תרבויות, אותו תיארתי לעיל. הדרישה של בני תרבויות מיעוט לשמר את תרבותם היא אמנם מוצדקת וראויה, אך אין להסיק מכך שניתן לתת לבני תרבויות אלה זכויות יתר במסגרת החברה המדינית. אין כל טיעון מכריע בדבר הכרחיות קיומה של תרבות מסוימת לאורך זמן; ערכיהם ודעותיהם של בני אדם משתנים תדירות, דווקא בגלל האופי התרבותי של החברה המערבית המודרנית, לרבות הפצתם של רעיונות באמצעי תקשורת ההמונים. לא יהיה זה סביר לטעון, שאדם בודד לא יוכל לממש את רווחתו האישית בכל תרבות שבמסגרתה הוא ימצא את עצמו.


לסיכום: קשה מאוד לטעון שאפשר להצדיק "פריבילגיות אזרחיות" באמצעים פילוסופיים, וניסיון להצדיק את הפטור משירות צבאי לחרדים (או כל פריבילגיה אחרת הניתנת לפלג זה של האוכלוסייה) תוך כדי הסתמכות על הגישה הרב-תרבותית, לוקה בכשלים רבים. הדברים אותם הצגתי לעיל מצטרפים להיבטים ביקורתיים נוספים כלפי הגישה הרב-תרבותית, כמו הלגיטימציה שזו מעניקה לתרבויות שבהן דיכוי זכויות הפרט הוא מאפיין מהותי. והקשיים הכלכליים-חברתיים שעלולים להיווצר כתוצאה מהמשך שגשוגה של התרבות החרדית, ככל שזו נהנית מזכויות יתר: מרכיב יסודי בחברה החרדית הוא לימוד תורה כעיסוק המרכזי (עבור הגברים) וטיפול במשפחה (עבור הנשים). שיעור האבטלה בחברה החרדית הוא מהגבוהים בארץ, ורבות מהמשפחות החרדיות חיות מתחת לקו העוני. ככל שחלקם היחסי של החרדים באוכלוסייה הולך וגדל, המדינה תתקשה למצוא את מקורות המימון הנחוצים בכדי להמשיך ולהעניק להם את זכויות היתר הנהוגות כיום, כגון סבסוד מוסדות לימוד ופטור משירות צבאי. גם אם לא ניתן יהיה לממש "שוויון בנטל" באופן מוחלט, ניתן לטעון בוודאות גבוהה שהססטוס-קוו מאבד בהדרגה את הזכות והאפשרות להמשך קיומו, ולציבור החרדי בישראל לא יהיה מנוס מלהבין שעליו לוותר על היתרונות מהן נהנה עד לתקופה האחרונה.



הפוסט לעיל מסתמך על המקורות הבאים:

ברונר, ז'וזה ופלד, יואב, על אוטונומיה, יכולת ודמוקרטיה: ביקורת הרב-תרבותיות הליברלית, בתוך: שגיא, אבי ומאוטנר, מנחם (עורכים), רב-תרבותיות במדינה יהודית ודמוקרטית, אוניברסיטת תל-אביב 1998.

הלברטל, משה ומרגלית, אבישי, ליברליזם והזכות לתרבות. (שם).

גונטונבניק, גרשון, הזכות לתרבות בחברה ליברלית ובמדינת ישראל: לחיות את הסתירות, בתוך: רבין, יורם ושני, יובל (עורכים), זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל, רמות 2004.

ווינריב, אלעזר, דת ומדינה: היבטים פילוסופיים, הקיבוץ המאוחד 2000.

Kymlica, Will, Liberal Individualism and Liberal Neutrality, Ethics Vol.99, 1989.

Margalit, Avishai and Raz, Joseph, National Self-Determination, Journal Of Philosophy Vol. 87, 1990.

Raz, Joseph, "Multiculturalism: A liberal perspective", In: Ethics in the Public Domain, Oxford 1995.

Raz, Joseph, "Freedom and Politics", In: The Morality OF Freedom, Oxford 1986 (מקראת הקורס)

אין תגובות:

פרסום תגובה