יום שבת, 15 במרץ 2014

ישו, תעשה לי נס

ההמולה התקשורתית האחרונה על פרשת "רב-ניצב" עוררה בי מחשבות על על מיני מנהיגים דתיים "רוחניים", על הכריזמה שלהם, ובייחוד על האמונה ביכולתם לחולל "ניסים" ולשנות את העולם הסובב. עבור האדם הפשוט, הנאיבי, נוח מאוד להאמין שקיימים יצורים אנושיים כמותו, להם יש יכולת "אמיתית" לקבוע את הגורל ולהתעלות על חוקי הטבע. הפחד מאי הוודאות, חוסר היכולת לקבל את אופייה האקראי של המציאות, מוביל רבים לפתחם של הרב פינטו, הרנטגן, הרבי מלובביץ', הבבא סאלי, רבי נחמן מברסלב... והרשימה עוד ארוכה. אי שם, לקראת תחילתה, נמצא שמו של מנהיג דתי מסתורי ומסקרן: ישו. החלטתי להעלות כאן טקסט שכתבתי בעבר על ישו ומעשי הניסים שנקשרו בשמו.

סיפור חייו ופועלו של ישו, כפי שהוא מתואר באוונגליונים הסינופטיים (מתי, מרקוס ולוקס), גדוש באזכורים ובתיאורים של מעשי ניסים אותם הוא מחולל: ריפוי חולים והחייאת מתים, גירוש שדים והאכלת המוני רעבים במצרכים מועטים. סיפורים אלה מעוררים במחקר את השאלה: האם מדובר בייצוג היסטורי של דמותו האמיתית של ישו כאדם בעל כוחות מאגיים, או שמא סיפורים אלה אינם אלא בדיות שנוצרו על ידי הכנסייה הקדומה - מתוך מגמה כריסטולוגית שמטרתה האדרת דמותו של ישו כבן האל ומשיחו?

המחקר מציע מספר תשובות לשאלות האלה: בעיני רוב החוקרים, סיפורי הריפוי וגירוש השדים נתפשים כשחזור פעילותו של ישו ההיסטורי. חלקם רואים בישו מעין "בעל-נס", שבזכות המופתים שחולל הצליח לכנס סביבו קהילת מאמינים. אחרים מדגישים היבטים תיאולוגיים נוספים הקשורים בסיפורים אלה, כמו המאבק הנצחי של האל בכוחות השטן, ובואה הקרוב של מלכות אלוהים עלי אדמות.
ברם, לדעתו של חוקר הנצרות ג'ורג' אלברט ולס, אין כל בסיס היסטורי לסיפורי הניסים: מדובר בבדיות שנכתבו מתוך הלך רוח אסכטולוגי של הכנסייה הקדומה, לצורך הדגשת קיצו של המאבק עם השטן והתכונה לקראת בואה של אחרית הימים וכינונה של מלכות שמיים בעולם הזה, בד בבד עם השאיפה לחיזוק האמונה במשיחיותו של ישו בקרב המצטרפים החדשים לכנסייה.

ישו כמחולל ניסים
בשלושת האוונגליונים הסינופטיים, סיפורי הנסים של ישו מהווים חלק גדול מהחומר הסיפורי הקודם לבואו לירושלים - הזמן בו פועל ישו בגליל ועושה נפשות לתורתו. באוונגליון של מרקוס, הנחשב לקדום ביותר ומקור השראה חשוב עבור השניים האחרים, מתוארים כ-20 מעשי ניסים: גירוש שדים ורוחות טמאות, החייאת מתים, פקיחת עיני עיוורים, ריפוי מחלות ומומים, האכלת אלפי אנשים בחמישה כיכרות לחם ושני דגים בלבד, השקטת ים סוער והליכה על המים. לוקס מוסיף עוד שלושה סיפורים שאין להם מקבילות בשני האוונגליונים האחרים: ריפוי אישה חולת-רוח (י"ג 17-10); ריפוי מחלה ביום שבת (י"ד 6-1); ריפוי עשרה מצורעים (י"ז 17-11).
בחינה של ההקשרים בהם מופיעים סיפורים אלו וכן בחינת הרטוריקה שלהם עשויה לחשוף את מטרתם הדידקטית: היותו של ישו בן האלוהים (מרקוס ג' 12-9), הוויה שמעניקה לו את הסמכות לצוות על הרוחות הטמאות (שם, א' 28-21) ולסלוח על חטאים (שם, ב' 12-1). הסיפורים הללו נועדו לחזק את האמונה בישו בקרב אתה אשר ביקשה הנצרות לאמץ אל חיקה. אמונה זו מוצגת כתנאי הכרחי לאפשרות התרחשותם של הנסים, כפי שמתואר בסיפור ריפוי הילד:

השיב לו אחד מן ההמון: רבי, הבאתי אליך את בני אשר רוח אילמת בקרבו. בכל מקום הרוח אוחזת בו ומפילה אותו והוא מעלה קצף, חורק שיניו וגופו מתקשה. אמרתי לתלמידיך שיגרשו אותה, אך לא יכלו.
השיב ואמר להם: הוי דור חסר אמונה, עד מתי אהיה עמכם, עד מתי אסבול אתכם? הביאו אותו אלי!
הביאו אותו אליו. ראתה הרוח את ישוע ומיד זעזעה את הילד. הוא נפל ארצה מתגולל ומעלה קצף. שאל ישוע את אביו: ממתי זה קורה לו?
השיב: מקטנותו, ופעמים רבות גם הפילה אותו על אש ולתוך מים כדי להמית אותו. אבל אם אתה יכול לעשות משהו, רחם עלינו ועזור לנו.
אמר לו ישוע: אם אתה יכול? הכול אפשרי למאמין!
מדי צעק אבי הילד ואמר: אני מאמין, עזור נא לי בחוסר אמונתי!
(מרקוס ט' 24-17)
דוגמה נוספת מופיעה אצל מרקוס בפרק', פס' 5-6, שם כוחות הריפוי של ישו נקשרים במפורש לאמונת המאמינים. ולס מונה עוד מספר פסוקים בהם מדגיש ישו את חשיבותה של האמונה וטוען: "הקהילה הנוצרית, אשר עבורה נכתבו סיפורים כגון אלה, לא הייתה כנראה חופשייה מספקות ומתהיות, והייתה זקוקה לכך שסיפור לה שוב ושוב על חשיבותה העליונה של האמונה". לדעתו סיפורי הנסים כולם הינם 'תעמולה' כריסטולוגית, ואינם מוסרים דיווח מהימן על חיי ישו. חיזוק לדעה זו הוא מוצא באוונגליון של יוחנן:

גם אותות רבים אחרים עשה ישוע לעיני תלמידיו, אשר לא נכתבו בספר הזה, אבל אלה נכתבו כדי שתאמינו כי ישוע הוא המשיח בין האלוהים, וכדי שבהאמינכם יהיו לכם חיים בשמו.
(מרקוס כ' 31-30)

הנסים אותם מחולל ישו מתרחשים במהלך מסע ההטפה שלו בגליל והם מרכיב אימננטי לפעילות זו:

בבוקר השכם, בעוד חושך, קם ויצא אל מקום שומם והתפלל שם. שמעון והאנשים אשר איתו יצאו בעקבותיו ומצאו אותו. אמרו לו: הכול מחפשים אותך! אמר להם: בואו נלך אל העיירות הקרובות ואבשר גם שם, כי לשם כך יצאתי. הלך ובשר בבתי הכנסת בכל הגלילי וגירש את השדים.
 (מרקוס א' 39-35)

לוקס, שחוזר על סיפורי הנסים, משנה את הטקסט ומדגיש את המוטיב האסכטולוגי ואת משיחיותו של ישו:

עם שקיעת השמש, כל האנשים אשר היו להם חולים במחלות למיניהן הביאו אותם אליו. הוא שם את ידיו על כל אחד מהם ורפא אותם. מרבים יצאו שדים שהם קוראים: אתה הוא בן האלוהים! אך הוא גער בהם ולא הניח להם לדבר, כי ידעו שהוא המשיח. עם אור הבוקר יצא והלך למקום בודד והמון העם חיפשו אותו. הם באו אליו וניסו לעכבו כדי שלא ילך מאתם, אך הוא אמר להם: גם לערים אחרות עלי לבשר את מלכות האלוהים, כי לכך נשלחתי. והוא היה מבשר בבתי הכנסת אשר בגליל.
(ד' 44-40)
לוקס, ששכתב את הטקס של מרקוס, ביקש להדגיש את משיחיותו של ישו ואת הצורך בהכנה לקראת בואה הקרב של מלכות שמיים. סיפורי הנסים משתלבים במגמה זו והם נועדו לחזק את האמונה בישו כמשיח. ולס אף הוא סובר כך, בראותו את הנצרות הקדומה כזרם אסכטולוגי ביהדות: גירוש השדים וסילוק כוחות הטומאה נתפס ביהדות כסימן מובהק לבואו הקרוב של המשיח. הוא שולל לחלוטין כל בסיס היסטורי לסיפורי הנסים, ממספר הנימוקים:
1.      על סמך בחינת המיקום הגיאוגרפי המתואר בסיפור ריפוי הילד (מרקוס ט' 29-14) שולל ולס את אמיתותו בטענה ש"עם רב" (פס' 14) לא נמצא באותה תקופה באזור הצפון דל האוכלוסיה, וממילא לא היה מי שישמע על ישו וכוחותיו. ברם, מבקריו של ולס יוכלו תמיד להעלות כנגדו פסוק קודמים אצל מרקוס: "עד מהרה יצא שמעו [של ישו] בכל איזור הגליל" (א' 28); "[...] ישוע לא היה יכול לבוא עוד אל עיר בגלוי, אלא ישב מחוץ לעיר במקומות שוממים, ומכל מקום באו אליו (א' 45). ה"עם הרב" נהה אחר ישו גם במקומות לא מיושבים. כמו כן, הטענה כי צפון ארץ ישראל היה דל באוכלוסיה איננה מדוייקת, לטענת חוקרים אחרים.
2.      תלמידיו של ישו, שניסו אך הם את כוחם בגירוש השד בסיפור המוזכר לעיל, נכשלו. יש הרואים בכך הוכחה לאותנטיות של הסיפור; ולס רואה בכך טיעון בזכות עדיפות כוחות הריפוי של ישו.
3.      במקורות נוצריים קדומים, לרבות איגרותיו של פאולוס, אין כל אזכור למעשי הנסים.
4.      יסודות סיפוריים רבים באוונגליונים, כמו סבלו וענותו של ישו, או הטבלתו בידי יוחנן, נחשבים בעיני חוקרים ותיאולוגים נוצרים כסימן לאמיתותם של סיפורי הבשורה – סיפורים אלו, הפוגעים בדמותו של ישו, אינם מתיישבים עם הטענות בדבר תוספות עריכה ושינויי הטקסט האוונגליוני, שנעשו לכאורה ביד מחברים מאוחרים שלא היו עדים ישירים למאורעות. כנגד גישה זו טוען ולס כי יסודות סיפוריים אלה שאבו השראה ממסורות יהודיות העוסקות במשיח ובאחרית הימים. הסיפורים על ישו הותאמו למסורות אלו כדי להוכיח את אמיתות משיחיותו, במיוחד עבור היהודים.

אני מסכים עם ולס וסובר כי סיפורי הנסים של ישו אינם משקפים את דמותו ההסטורית – לדעתי אלו הם אגדות שנכתבו בכשרון רב מתוך המגמה המרכזית של הכנסיה הקדומה: לבנות דמות משיחית בעלת כוחות על טבעיים שתהווה מוקד לאמונה הדתית הצעירה. בנוסף על טענותיו של ולס, הסבריהם של התומכים באותנטיות של הסיפורים אינם משכנעים בעיני. קלוזנר טוען שסיפורי הריפוי מתארים תופעה פסיכוסומאטית – השפעה סוגסטיבית שהייתה לישו על קהל מאמיניו, ומכאן הוא מסיק כי מדובר בסיפורים אמיתיים. הרפואה והפסיכולוגיה בימיו של קלוזנר (וגם בימינו) אכן מכירות בתופעות "ריפוי עצמי" מעין אלה (לרבות השימוש בתרופות פלצבו); הסבר מדעי מדויק עדיין לא נמצא להן, אך הקשר שגוזר קלוזנר בין תופעות כאלו לבין האותנטיות של סיפורי הנסים כלל איננו ברור.
חוקרים אחרים מצדיקים את תפישתם התומכת באותנטיות של הסיפורים באמצעות השוואת תיאורו של ישו כבעל נס לתיאוריהם של דמויות אחרות בנות התקופה. גזה ורמש משייך את ישו לקבוצה של דמויות כריזמטיות, שחיו באיזור הגליל במאה ה-1 לספירה, כמו חוני המעגל וחנינא בן דוסא. בנוסף על היותם בעלי מידות תרומיות, הם נודעו כעושי נסים והיו אהודים מאוד על תושבי האזור, שראו בהם את ממשיכי דרכם של הנביאים. מורטון סמית משווה את ישו לדמותו של בעל נס אחר בן זמנו, אפולוניוס מטיאנה, פילוסוף נודד בעל הילה של איש קדוש, שסביבו התקבץ חוג תלמידים. סמית מוצא דמיון רב בין השניים: שניהם נתפשו כדמויות קדושות בעלי יכולות נבואיות ומאגיות, שריפאו חולים והחייו מתים; שניהם התבודדו זמן רב הרחק ממקומות יישוב ונאבקו עם כוחות שטניים; שניהם נדחו על ידי הממסד הדתי בן זמנם, אך הצליחו לזכות באהדתם של רבים מפשוטי העם.
ורמש מייחס אפוא את מעשי הנסים של ישו למסורות יהודיות, ואילו סמית משייך אותם למסורות סיפוריות שהתפתחו במסגרת הסינקרטיזם הפגני בגליל. גם ולס מציין את הזיקה בין סיפורי הנסים לבין מוטיבים הקיימים בספרות היוונית-רומית. הוא מציין שפילון ויוספוס פלביוס עשו שימוש במוטיבים אלה, כאשר כתבו על דמויות וסיפורים מן המקרא עבור קהל קוראיהם הלא-יהודי.

הסברים אלה אולי מלמדים אותנו על יסוד תרבותי במאות הראשונות לספירה, הן בעולם היהודי והן בעולם ההלניסטי-רומי. נטייה לייחוס כוחות מאגיים ועל טבעיים לדחויות שנחשבו לכריזמטיות בחוגים מסוימים, אך אין לראות בכך אסמכתא לכך שישו חולל אי-אלו נסים בפועל. גם בישראל של ימינו, חיים מאות אלפי אנשים הנוהים , כאמור, אחר בעלי-מופתים ומחוללי-נס למיניהם; בודדים מהם אמנם מוכנים להישבע בנקיטת חפץ שנרפאו ממחלה, זכו להביא ילד לעולם לאחר שנים של עקרות, או נושעו מצרה בזכות בעלי-נס (שאין לפקפק בכריזמה שניחנו בה); רבים יותר "שמעו" על אחרים שאירעו להם נסים גדולים. אולם מדובר בתופעה חברתית/תרבותית, המתקיימת בעיקר בסיפורים בעל-פה, ואינה מצביעה על מעשים שהתרחשו במציאות.

ובכן, אני סובר שאת סיפורי הנסים בברית החדשה יש להבין אך ורק על סמך מניעיהם הדידקטיים והתיאולוגיים של מחברי האוונגליונים: להעצים את האמונה בישו על ידי הצגתו כבן האלוהים, משיח, אדם בעל כוחות מאגיים על טבעיים המסייעים לו לגבור על השטן ולהכין את הדרך לכינונה של מלכות העל עלי אדמות. לא ניתן לראות בסיפורים אלה ראיה לכך שישו אכן נודע בעיני בני זמנו כמחולל נסים.

פוסט זה מתבסס בין היתר על:

ניר, רבקה, הנצרות הקדומה: שלוש המאות הראשונות, תל אביב 2009.

Wells, G.A, "Jesus as Miracle-Worker or Magician"




אין תגובות:

פרסום תגובה