יום רביעי, 28 בספטמבר 2011


בקרוב באתר

בקרוב אעלה לאתר מאמר העוסק בהוראת ההיסטוריה בישראל, במסגרת לימודי החובה במערכת החינוך הממלכתית. בכדי להבין את מטרת המאמר, הנה תיאור קצר של מהות מקצוע ההיסטוריה ומטרתו, כפי שהיא מתוארת באחד מספרי הלימוד לכיתה ו':

ההיסטוריה היא הסיפור של המעשים שעשו בני אדם שחיו לפנינו - לפני זמן רב מאוד, או בזמן קרוב אלינו [...] אבל ההיסטוריה איננה רק סיפור של מלכים, כיבושים ומלחמות. אנו רוצים לדעת איך חיו בני אדם, מה אכלו ומה שתו, מה ייצרו ובמה סחרו, וגם מה ציירו ומה כתבו, מה חשבו על עצמם ובמה האמינו. מדוע עלינו לדעת מה שהיה בעבר? התשובה לכך אינה פשוטה [...] ההיסטוריה היא הזיכרון הקיבוצי של בני האדם. כשם שאדם יחיד אינו יכול לחיות בלי לדעת מה עשה אתמול, כך עם איננו יכול לחיות בלי לדעת מי היו אבותיו ואבות אבותיו, ומה האירועים החשובים שקרו להם בעבר.[1]

הלומדים היסטוריה מספר זה, מבינים אפוא את הדברים הבאים:

·         ההיסטוריה היא סיפור, שמתיימר למסור את מעשיהם של בני האדם כפי שהתרחשו בפועל.

·         ההיסטוריה מתארת את חיי האנשים על כל היבטיהם - הפוליטיים, הצבאיים, הכלכליים והחברתיים, למן המעמדות הגבוהים ביותר עד לפשוטי העם.

·         ההיסטוריה קשורה בקשר בל יינתק  עם הזיכרון - היא מתהווה על ידי התלכדותם של זיכרונות אינדיווידואליים לכדי זיכרון קולקטיבי.

 ·         ההיסטוריה היא תנאי הכרחי לכינון תודעה לאומית בקרב קבוצה זו או אחרת של בני אדם, והפיכתם ל"עם".

בהמשך הקטע המצוטט לעיל מתואר גם תהליך המחקר ההיסטורי:

איך נדע מה התרחש בעבר? לשם כך אנו משתמשים במקורות. מקור הוא כל מה שיכול ללמד אותנו משהו על העבר של החברה שאותה אנו חוקרים[...]: מסמך, ספר הגות או שירה, כתובת על אבן, מכתב או ספר זיכרונות; או מקור לא כתוב, כמו כלי, עמוד או כד, שאותם מוצאים הארכיאולוגים בחפירותיהם [...] משימתם הראשונה של ההיסטוריונים היא אם כן לגלות מה נכון ומה לא נכון במקורות העומדים לרשותם.[2]

זוהי אפוא ההשקפה ההיסטורית המונחלת לתלמידים הצעירים: ההיסטוריה היא מכלול האירועים שהתרחשו בעברה של האנושות, על פני רצף הזמן. האנשים שחיו בעבר ונטלו בו חלק הותירו אחריהם עקבות בצורת כתבים, ציורים, פסלים, מבנים, מטבעות ומסמכים; אלה משקפים בצורה נאמנה את העבר ומאפשרים לשחזרו נאמנה, על ידי מחקר קפדני.

השקפה זו מקורה בהתמסדותה של ההיסטוריה והפיכתה לדיסציפלינה שיטתית מוגדרת במסגרת אקדמאית ומקצועית - תהליך שהתרחש במאתיים השנים האחרונות והחל בעבודתו של ההיסטוריון הפרוסי לאופולד פון רנקה (Leopold Von Ranke, 1795-1886), שקיבע את הביקורת השיטתית של המקורות כעמוד התווך של המחקר ההיסטורי, מחקר שמטרתו להראות את הדברים "כפי שהתרחשו בעליל". בעקבות פון רנקה, הפכה ההיסטוריה למדע אובייקטיבי, שתפקידו לגלות את האמת לגבי המאורעות שהתרחשו בעבר והסיבות שגרמו להם.[3]

ברם, לקראת מחציתה השנייה של המאה ה-20 ולאחריה, התחולל משבר עמוק בתחום  החקירה ההיסטורית. המאורעות הקשים שידעה האנושות בתקופה זו, וכן תמורות אינטלקטואליות בעולם האקדמי (עלייתם של מדעי החברה, הבלשנות וחקר הספרות), גרמו להיסטוריונים רבים לקרוא תיגר על הפרדיגמות ההיסטוריוגרפיות המקובלות, באמצעות מכלול של השקפות ותיאוריות החוסות תחת הכותרת "פוסט-מודרניזם": המקורות אינם מהווים אמצעי מהימן שממנו ניתן ללמוד על העבר; ההיסטוריון איננו מדען אובייקטיבי, אלא תועמלן הפועל מתוך השקפת עולם ואידיאולוגיה מוגדרת, המתווה את אופייה של ההיסטוריה שהוא כותב;  העבר איננו מציאות בת-השגה, ולמעשה, ספק רב אם ניתן להחיל עליו את קטגוריית המציאות; ה'היסטוריה' היא מִבְדֶה הנוצר על ידי ההיסטוריון במהלך עבודתו, ובעצם איננה אמת אלא מיתוס - אין אנו למדים ממנה דבר על העבר, אלא על ההווה ועל מניעיו האידיאולוגיים של ההיסטוריון הכותב אותה.

ההיסטוריונים הפוסט-מודרניסטים מוחים כנגד המאפיינים הפדגוגיים המקובלים של הוראת ההיסטוריה בחינוך היסודי  והעל-יסודי. עבורם, הלאומיות המודרנית (כתופעה תרבותית), הינה תוצר של הבנייה חברתית מורכבת, שנעשתה על ידי אינטלקטואלים הפועלים מטעמם של מנהיגים פוליטיים עתירי כוח ותאבי שלטון. מערכת החינוך המודרנית כוננה כתוצאה מן הצורך להפיץ את התרבות הלאומיות בקרב ההמונים:

מדינת הלאום המודרנית אמנם התחילה את צעדיה הראשונים לפני עלייתו של חינוך החובה להמוניה, ויחד עם זאת, רק באמצעותו של חינוך זה היא הצליחה להשלים את התבססותה והתחזקותה. במדורים העליונים של הפדגוגיה הממלכתית שכן בבטחה הזיכרון השתול וליבתו הייתה ההיסטוריוגרפיה הלאומית.[4]

הפולמוס בין ההיסטוריונים ה"מסורתיים", השמרנים, לבין ההיסטוריונים הפוסט-מודרניים לגבי הוראת ההיסטוריה בבתי הספר מתמצה אפוא בשאלה: האם שיעורי ההיסטוריה מעניקים לתלמידים ידע ממשי על עברו של עמם, או שהם למעשה חלק מתהליך אינדוקטרינציה שמטרתו להפוך את התלמידים לנתינים צייתנים בשרות המולדת? על שאלה זו אנסה לענות במאמר, מנקודת מבטה של הפילוסופיה של ההיסטוריה: האם העבר הוא ריאליסטי, וניתן ללמוד עליו כפי שהתרחש, או שאיננו אלא פיקציה הנוצרת על ידי היסטוריונים, ממניעים אלו ואחרים?



[1] ברוריה בן-ברוך, בימי יוון ורומא, תל-אביב 1996, עמ' 7.
[2] שם, שם.
[3] אלעזר וינריב, חשיבה היסטורית: פרקים בפילוסופיה של ההיסטוריה, תל-אביב 1986, עמ' 12.
[4] שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי?, תל-אביב 2008, עמ' 25.