הדברים
הבאים יחתמו, לעת עתה, את סדרת המאמרים הסוקרים את מכלול היחסים בין השיגות השונות
לתחום המחקר ההיסטורי וזיקתם לחינוך הממלכתי:
לפוסט
- מודרניזם אוהדים רבים באליטה האקדמית והאינטלקטואלית המערבית, אך לאחר שני
עשורים בהם מופצים רעיונותיו, קשה לומר כי הוא חולל שינוי משמעותי בדפוסי החשיבה
המקובלים. כפי שהוצג לעיל, תרומתו העיקרית של הפוסט - מודרניזם להיסטוריה הייתה
הדגשה מחודשת של הפגמים והמגבלות של הדיסציפלינה ההיסטורית המסורתית, אך מעבר
לזאת, לא הצליחו היסטוריונים והיסטוריוסופים פוסט - מודרניסטים להציע חלופה יעילה
יותר בכדי לתקן פגמים אלו. הטענה כי "אין אמת אובייקטיבית אחת" ממילא
אינה מאפשרת חלופה כזו, לפיכך העימות הפך להיות עימות בין אידיאולוגיה לבין מתודה.
הפוסט
- מודרניזם זוכה ליחס של בוז ולגלוג בקרב
מדעני הטבע. הללו טוענים כי ממילא אין שחר לטענה בדבר היעדר האמת, משום שהמדע
המודרני מודע למגבלותיו ואין תיאוריה מדעית המוכתרת כ"אמת נצחית".
העבודה המדעית של ימינו נעשית בהתאם למתווה שהגדיר קרל פופר (Popper) בשנות ה-50: כל אמת מדעית הינה זמנית, וכוחה
יפה כל עוד לא תיבנה תיאוריה טובה יותר ומדויקת יותר שתפריך אותה. המתודה של
העבודה המדעית (פנומנה ¬
היפותזה ¬ ניסוי אמפירי ¬ אישוש/הפרכה ¬ תיאוריה) ממשיכה להנחות את המחקר גם בימינו.
הפילוסופיה
של ההיסטוריה בזמננו הושפעה עמוקות מהפוסט-מודרניזם, אך בסופו של דבר, לא הצליחו
הפוסט - מודרניסטים לשחרר את ההיסטוריה מעולה של מציאות העבר. שלילתו
הקיצונית של העבר כמציאות הינה תפישה שבמידה רבה אבד עליה הכלח, ומן הראוי לזכור
שאפילו היידן וייט, שנחשב למורה הדרך של רבים מן הרלטיביסטים הספקנים, איננו שולל
מציאות זו. בנוסף לכך, ההיסטוריונים מודעים היום יותר מבעבר לבעייתיות בגילוי
ה"אמת" ההיסטורית, וכן בקשיים להגיע לאובייקטיביות במחקר; אירוע המתרחש
בעבר מותיר עדויות רבות ועדים שזוכרים אותו ומספרים את זכרונותיהם, אך כלי המחקר
ההיסטורי אינם - וכנראה לעולם לא יהיו - מפותחים עד לרמה שתאפשר את חשיפת האמת
במלואה. מחקרים היסטוריים המתפרסמים כיום הינם זהירים יותר בפרשנויות המובאות בהם
ובמסקנותיהם. מבחינה אפיסטמולוגית, המתודה ההיסטורית עדיין מושתתת על חקירה
אמפירית של עדויות וזיקוק העובדות מתוכן. ההיסטוריון בונה מהן את הנרטיב של אירועי
העבר, תוך כדי שילוב זהיר של ניתוח ופרשנות.[1]
עמדה
זו מחוזקת על ידי בחינת השקפותיהם של היסטוריונים "פוסט - ציונים"
בישראל (כאמור לעיל, הפוסט - ציונות הינה התוצר המובהק של השפעת הפוסט - מודרניזם
על המחקר ההיסטורי והחברתי בישראל). היסטוריונים כאילן פפה, שלמה זנד ואחרים,
מצהירים במפורש על כוונותיהם האידיאולוגיות ועל העובדה שעבודתם המחקרית מוקדשת
לקידומן של אלה. את התקפותיהם על העמדות הפוליטיות של המשטר בישראל הם מגבים בעובדות
היסטוריות, עובדות שכביכול לא מובאות לדעת הציבור הרחב בכדי לשמר את ההגמוניה
של המשטר הציוני. גם לאנשי ה"פוסט" אין מנוס מלהיאחז בעובדות, ואיש מהם
איננו טוען שהעבר אינו אלא פיקציה. ניתן להסיק, כי אחרי ככלות הכל, אין
היסטוריונים ששוללים באופן גורף את מציאותו העובדתית של העבר; על סמך מציאות זו
מתפרסמים רוב המחקרים ההיסטוריים בזמננו, לרבות ה"רוויזיוניסטים" שבהם.
ההאשמות
שמוטחות במערך לימודי ההיסטוריה בחינוך הממלכתי בישראל הן ברובן, התפרצות לדלת
פתוחה (לשונו של גלבר): איש איננו חולק על כך שהדיסציפלינה ההיסטורית המדעית
המודרנית התפתחה במקביל לצמיחתה של הלאומיות המודרנית, ולפיכך ההיסטוריון נדרש
להבדיל היטב בין עובדות לבין אידיאולוגיה; איש איננו חולק על כך שלימודי ההיסטוריה
שימשו כלי מרכזי להפצת הלאומיות בקרב ההמונים. ברוב מדינות המערב ההיסטוריה
הלאומית של המדינה נמצאת במוקד תכנית הלימודים, כאשר לימוד ההיסטוריה הכללית הינו
משני בחשיבותו - כאמור לעיל, השימוש במונח "היסטוריה" להגדרת תכני
הלימודים הוא מורכב, משום שרבים מסכימים כי מדובר למעשה במכלול של מיתוסים
המאוגדים לכדי זיכרון קולקטיבי, מתוך כוונות פדגוגיות מובהקות. ברם, אלו המכנים
חינוך זה בשם "אינדוקטרינציה" ייאלצו, ככל הנראה, להסביר מדוע ההיסטוריה
החלופית, אותה מתאמצים הפוסט - ציונים לכונן ולהפיץ, פטורה מן האפשרות להיות אף
היא אינדוקטרינציה, ובכלל יתבקשו אלה למצוא צורה של חינוך שבסופו של דבר איננה
צורה של מניפולציה. זאת ועוד, ההאשמות
בדבר אינדוקטרינציה לוקות בפגם חשוב אחד: עדיין לא נערך מחקר אמפירי משמעותי שיקבע
איזו השפעה יש ללימודי ההיסטוריה בישראל על עיצוב השקפת עולמם של התלמידים הגדלים
להיות אזרחים צעירים, בעידן בו אין לאיש מונופול על הידע ההיסטורי והוא נגיש לכל,
כשאין כל הפרדה בין מיתוסים לעובדות, בין דמיון למציאות. נקודה נוספת שיש להביאה
בחשבון היא ההפחתה המשמעותית בשעות הלימוד המוקדשות לשיעורי ההיסטוריה בשנים
האחרונות: בחינוך הממלכתי קיימים שיעורי היסטוריה בכיתה ו' בלבד להם מוקדשים 2
שעות לימוד, ואילו בחינוך הממלכתי-דתי מוקדשת להיסטוריה שעה אחת. בחינוך
העל-יסודי, מוקדשות ללימודי ההיסטוריה 6 שעות המתפרסות על פני שלוש שנות לימוד,
בעוד החינוך לערכים מוטמע בעיקר במסגרת מקצועות אחרים (כגון אזרחות) ושיעוריים
ייחודיים המוקדשים לנושאים אלו.[2]
בקרב
חוגים רבים - היסטוריונים, סוציולוגים, אנשי מדעי המדינה ואחרים - קיימת המגמה
לנסות ולקעקע את הלאומיות המודרנית ולהציגה כפוליטיקת זהות שאבד עליה הכלח, בעידן הגלובליזציה
והרב - תרבותיות. הוגים אלו מצביעים על היווסדותם של מוסדות שיפוט והנהגה בין -
לאומיים ושל גופים פוליטיים על - לאומיים כחלופה יעילה לריבוי הלאומים, ומביעים את
שאיפתם להסתלקות מדינות הלאום מן העולם, כפי שכותב למשל, הנרי וסרמן:
אפשר לקוות שבעוד מאה או מאתיים שנים לא יידע
עוד העולם מדינות-לאום ותנועות לאומיות במתכונתן הנוכחית - מתכונת שהיא פרי צרכים
אנושיים שבאו לידי ביטוי בדגל, בהמנון ובגבולות, בעיקר לנוכח אתגרי הקיום הגלובליים (אקולוגיים,
כלכליים, דמוגרפיים ועוד) הניצבים בפני האנושות כולה).[3]
כוונות מעין אלה, חיוביות ככל
שתהיינה, מתנפצות שוב ושוב אל קרקע המציאות; בשנתיים האחרונות התחולל במדינות
ערב גל מהפכני שמוטט משטרים חזקים בני
עשרות שנים, גל שהיה צבוע כולו בצבעם של דגלי הלאום, בעוד ההמונים ברחובות זועקים
בלהט את דבר היותם מצרים, סורים, אלג'יראים או תימנים (לצד קריאות "אללה הוא אכבר", שהושמעו הן מפיות המהפכנים והן מפיות מתנגדיהם). באירופה וגם באמריקה, ישנם
סימנים רבים להתעוררות מחודשת של הלאומיות, על רקע המציאות הדמוגרפית המורכבת
שנוצרה לאחר כ-50 שנה של הגירה. כל אלו מראים שהספדיה של הלאומיות הם מוקדמים מדי,
ועדיין ישנה חשיבות רבה לחינוך לאומי-היסטורי במסגרת ממלכתית; ברם, כיום מושם דגש רב יותר על על כך
שהתודעה הלאומית לא תקעקע את חשיבותם של ערכים הומניסטיים וליברליים אחרים, כגון
כבוד לזולת והכרה בתרבותו וזכויותיו.
לימוד
ההיסטוריה בחינוך הממלכתי בישראל מקנים אפוא ידע היסטורי לתלמידיהם, ובד בבד
משתדלים לטעת בקרבם תחושת שייכות לאומית ופטריוטיות. קשה לטעון שבמסגרת לימודים
אלה נמנעת מהתלמידים אפשרות לפתח ביקורת ולהשיג השגות על התכנים הנלמדים, וכן קשה
לכונן מערכת שתתבסס על אידיאולוגיה חלופית ולתבוע לקיים אותה משום שהיא
"טובה" יותר. נראה, אפוא, שלימודי ההיסטוריה במתכונתם הנוכחית ימשיכו
להיות חלק מרכזי בחברה המערבית המודרנית, לרבות מדינת ישראל.
[1] Little, Daniel,
"Philosophy of History", The Stanford Encyclopedia of Philosophy
(Summer 2011 Edition), Edward N. Zalta (ed.)
[2] נתונים אלו מתבססים על
"מתנ"ה - מארז לתכנון, ניהול והיערכות לשנה"ל תשע"ב",
מסמך המופץ כחוזר מנכ"ל למנהלי מוסדות חינוך ומפקחים מחוזיים. מתוך אתר
"אוח" של משרד החינוך.
[3] הנרי וסרמן, עם אומה מולדת - על
ראשיתם, תולדותיהם ואחריתם של שלושה מושגים מחוללי-לאומיות, רעננה 2008, עמ' 16.
