הקץ לחיכוך?

הדברים הבאים יחתמו, לעת עתה, את סדרת המאמרים הסוקרים את מכלול היחסים בין השיגות השונות לתחום המחקר ההיסטורי וזיקתם לחינוך הממלכתי:

לפוסט - מודרניזם אוהדים רבים באליטה האקדמית והאינטלקטואלית המערבית, אך לאחר שני עשורים בהם מופצים רעיונותיו, קשה לומר כי הוא חולל שינוי משמעותי בדפוסי החשיבה המקובלים. כפי שהוצג לעיל, תרומתו העיקרית של הפוסט - מודרניזם להיסטוריה הייתה הדגשה מחודשת של הפגמים והמגבלות של הדיסציפלינה ההיסטורית המסורתית, אך מעבר לזאת, לא הצליחו היסטוריונים והיסטוריוסופים פוסט - מודרניסטים להציע חלופה יעילה יותר בכדי לתקן פגמים אלו. הטענה כי "אין אמת אובייקטיבית אחת" ממילא אינה מאפשרת חלופה כזו, לפיכך העימות הפך להיות עימות בין אידיאולוגיה לבין מתודה.

הפוסט - מודרניזם  זוכה ליחס של בוז ולגלוג בקרב מדעני הטבע. הללו טוענים כי ממילא אין שחר לטענה בדבר היעדר האמת, משום שהמדע המודרני מודע למגבלותיו ואין תיאוריה מדעית המוכתרת כ"אמת נצחית". העבודה המדעית של ימינו נעשית בהתאם למתווה שהגדיר קרל פופר (Popper) בשנות ה-50: כל אמת מדעית הינה זמנית, וכוחה יפה כל עוד לא תיבנה תיאוריה טובה יותר ומדויקת יותר שתפריך אותה. המתודה של העבודה המדעית (פנומנה ¬ היפותזה ¬ ניסוי אמפירי ¬ אישוש/הפרכה ¬ תיאוריה) ממשיכה להנחות את המחקר גם בימינו.

הפילוסופיה של ההיסטוריה בזמננו הושפעה עמוקות מהפוסט-מודרניזם, אך בסופו של דבר, לא הצליחו הפוסט - מודרניסטים לשחרר את ההיסטוריה מעולה של מציאות העבר. שלילתו הקיצונית של העבר כמציאות הינה תפישה שבמידה רבה אבד עליה הכלח, ומן הראוי לזכור שאפילו היידן וייט, שנחשב למורה הדרך של רבים מן הרלטיביסטים הספקנים, איננו שולל מציאות זו. בנוסף לכך, ההיסטוריונים מודעים היום יותר מבעבר לבעייתיות בגילוי ה"אמת" ההיסטורית, וכן בקשיים להגיע לאובייקטיביות במחקר; אירוע המתרחש בעבר מותיר עדויות רבות ועדים שזוכרים אותו ומספרים את זכרונותיהם, אך כלי המחקר ההיסטורי אינם - וכנראה לעולם לא יהיו - מפותחים עד לרמה שתאפשר את חשיפת האמת במלואה. מחקרים היסטוריים המתפרסמים כיום הינם זהירים יותר בפרשנויות המובאות בהם ובמסקנותיהם. מבחינה אפיסטמולוגית, המתודה ההיסטורית עדיין מושתתת על חקירה אמפירית של עדויות וזיקוק העובדות מתוכן. ההיסטוריון בונה מהן את הנרטיב של אירועי העבר, תוך כדי שילוב זהיר של ניתוח ופרשנות.[1]

עמדה זו מחוזקת על ידי בחינת השקפותיהם של היסטוריונים "פוסט - ציונים" בישראל (כאמור לעיל, הפוסט - ציונות הינה התוצר המובהק של השפעת הפוסט - מודרניזם על המחקר ההיסטורי והחברתי בישראל). היסטוריונים כאילן פפה, שלמה זנד ואחרים, מצהירים במפורש על כוונותיהם האידיאולוגיות ועל העובדה שעבודתם המחקרית מוקדשת לקידומן של אלה. את התקפותיהם על העמדות הפוליטיות של המשטר בישראל הם מגבים בעובדות היסטוריות, עובדות שכביכול לא מובאות לדעת הציבור הרחב בכדי לשמר את ההגמוניה של המשטר הציוני. גם לאנשי ה"פוסט" אין מנוס מלהיאחז בעובדות, ואיש מהם איננו טוען שהעבר אינו אלא פיקציה. ניתן להסיק, כי אחרי ככלות הכל, אין היסטוריונים ששוללים באופן גורף את מציאותו העובדתית של העבר; על סמך מציאות זו מתפרסמים רוב המחקרים ההיסטוריים בזמננו, לרבות ה"רוויזיוניסטים" שבהם.

ההאשמות שמוטחות במערך לימודי ההיסטוריה בחינוך הממלכתי בישראל הן ברובן, התפרצות לדלת פתוחה (לשונו של גלבר): איש איננו חולק על כך שהדיסציפלינה ההיסטורית המדעית המודרנית התפתחה במקביל לצמיחתה של הלאומיות המודרנית, ולפיכך ההיסטוריון נדרש להבדיל היטב בין עובדות לבין אידיאולוגיה; איש איננו חולק על כך שלימודי ההיסטוריה שימשו כלי מרכזי להפצת הלאומיות בקרב ההמונים. ברוב מדינות המערב ההיסטוריה הלאומית של המדינה נמצאת במוקד תכנית הלימודים, כאשר לימוד ההיסטוריה הכללית הינו משני בחשיבותו - כאמור לעיל, השימוש במונח "היסטוריה" להגדרת תכני הלימודים הוא מורכב, משום שרבים מסכימים כי מדובר למעשה במכלול של מיתוסים המאוגדים לכדי זיכרון קולקטיבי, מתוך כוונות פדגוגיות מובהקות. ברם, אלו המכנים חינוך זה בשם "אינדוקטרינציה" ייאלצו, ככל הנראה, להסביר מדוע ההיסטוריה החלופית, אותה מתאמצים הפוסט - ציונים לכונן ולהפיץ, פטורה מן האפשרות להיות אף היא אינדוקטרינציה, ובכלל יתבקשו אלה למצוא צורה של חינוך שבסופו של דבר איננה צורה של מניפולציה.  זאת ועוד, ההאשמות בדבר אינדוקטרינציה לוקות בפגם חשוב אחד: עדיין לא נערך מחקר אמפירי משמעותי שיקבע איזו השפעה יש ללימודי ההיסטוריה בישראל על עיצוב השקפת עולמם של התלמידים הגדלים להיות אזרחים צעירים, בעידן בו אין לאיש מונופול על הידע ההיסטורי והוא נגיש לכל, כשאין כל הפרדה בין מיתוסים לעובדות, בין דמיון למציאות. נקודה נוספת שיש להביאה בחשבון היא ההפחתה המשמעותית בשעות הלימוד המוקדשות לשיעורי ההיסטוריה בשנים האחרונות: בחינוך הממלכתי קיימים שיעורי היסטוריה בכיתה ו' בלבד להם מוקדשים 2 שעות לימוד, ואילו בחינוך הממלכתי-דתי מוקדשת להיסטוריה שעה אחת. בחינוך העל-יסודי, מוקדשות ללימודי ההיסטוריה 6 שעות המתפרסות על פני שלוש שנות לימוד, בעוד החינוך לערכים מוטמע בעיקר במסגרת מקצועות אחרים (כגון אזרחות) ושיעוריים ייחודיים המוקדשים לנושאים אלו.[2]

בקרב חוגים רבים - היסטוריונים, סוציולוגים, אנשי מדעי המדינה ואחרים - קיימת המגמה לנסות ולקעקע את הלאומיות המודרנית ולהציגה כפוליטיקת זהות שאבד עליה הכלח, בעידן הגלובליזציה והרב - תרבותיות. הוגים אלו מצביעים על היווסדותם של מוסדות שיפוט והנהגה בין - לאומיים ושל גופים פוליטיים על - לאומיים כחלופה יעילה לריבוי הלאומים, ומביעים את שאיפתם להסתלקות מדינות הלאום מן העולם, כפי שכותב למשל, הנרי וסרמן:

אפשר לקוות שבעוד מאה או מאתיים שנים לא יידע עוד העולם מדינות-לאום ותנועות לאומיות במתכונתן הנוכחית - מתכונת שהיא פרי צרכים אנושיים שבאו לידי ביטוי בדגל, בהמנון ובגבולות,  בעיקר לנוכח אתגרי הקיום הגלובליים (אקולוגיים, כלכליים, דמוגרפיים ועוד) הניצבים בפני האנושות כולה).[3]

כוונות מעין אלה, חיוביות ככל שתהיינה, מתנפצות שוב ושוב אל קרקע המציאות; בשנתיים האחרונות התחולל במדינות ערב  גל מהפכני שמוטט משטרים חזקים בני עשרות שנים, גל שהיה צבוע כולו בצבעם של דגלי הלאום, בעוד ההמונים ברחובות זועקים בלהט את דבר היותם מצרים, סורים, אלג'יראים או תימנים (לצד קריאות "אללה הוא אכבר", שהושמעו הן מפיות המהפכנים והן מפיות מתנגדיהם). באירופה וגם באמריקה, ישנם סימנים רבים להתעוררות מחודשת של הלאומיות, על רקע המציאות הדמוגרפית המורכבת שנוצרה לאחר כ-50 שנה של הגירה. כל אלו מראים שהספדיה של הלאומיות הם מוקדמים מדי, ועדיין ישנה חשיבות רבה לחינוך לאומי-היסטורי במסגרת ממלכתית; ברם, כיום מושם דגש רב יותר על על כך שהתודעה הלאומית לא תקעקע את חשיבותם של ערכים הומניסטיים וליברליים אחרים, כגון כבוד לזולת והכרה בתרבותו וזכויותיו.

לימוד ההיסטוריה בחינוך הממלכתי בישראל מקנים אפוא ידע היסטורי לתלמידיהם, ובד בבד משתדלים לטעת בקרבם תחושת שייכות לאומית ופטריוטיות. קשה לטעון שבמסגרת לימודים אלה נמנעת מהתלמידים אפשרות לפתח ביקורת ולהשיג השגות על התכנים הנלמדים, וכן קשה לכונן מערכת שתתבסס על אידיאולוגיה חלופית ולתבוע לקיים אותה משום שהיא "טובה" יותר. נראה, אפוא, שלימודי ההיסטוריה במתכונתם הנוכחית ימשיכו להיות חלק מרכזי בחברה המערבית המודרנית, לרבות מדינת ישראל.

---

[1] Little, Daniel, "Philosophy of History", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Summer 2011 Edition), Edward N. Zalta (ed.) 

[2] נתונים אלו מתבססים על "מתנ"ה - מארז לתכנון, ניהול והיערכות לשנה"ל תשע"ב", מסמך המופץ כחוזר מנכ"ל למנהלי מוסדות חינוך ומפקחים מחוזיים. מתוך אתר "אוח" של משרד החינוך.

[3] הנרי וסרמן, עם אומה מולדת - על ראשיתם, תולדותיהם ואחריתם של שלושה מושגים מחוללי-לאומיות, רעננה 2008, עמ' 16.

הביקורת הפוסט-מודרניסטית על לימודי ההיסטוריה בישראל והשלכותיה

ככלל, שוררת הסכמה בין ההיסטוריונים בימינו על כך שמטרתם של לימודי ההיסטוריה היא עיצוב הזיכרון הקולקטיבי של התלמידים, לעומת פיתוח חשיבה היסטורית ביקורתית ואנליטית (תחום השייך ללימודי ההיסטוריה במסגרות האקדמיות השונות), ועיקר המחלוקת סובב סביב הלגיטימציה של ההפרדה הפדגוגית הזו: לעומת היסטוריונים ואנשי חינוך הטוענים כי על לימודי ההיסטוריה לתרום לפיתוח כישורי החשיבה של הלומד והרחבת אופקיו, טוענים אחרים כי מטרת לימודים אלה היא הקניית ערכים לאומיים, וכל שאר המטרות הן משניות בחשיבותן.[1]

שורשיה של מחלוקת זו ראשיתם בשנת 1967, שנה המוגדרת על-ידי היסטוריונים ישראלים רבים כנקודת מפנה בהיסטוריה של מדינת ישראל: מלחמת ששת הימים ותוצאותיה החלו להתערער בהדרגתיות את האתוס הקולקטיבי שהנחה את התפתחות החברה הישראלית והתרבות הישראלית - תפיסת שותפות הגורל והמחויבות הסוציאלית התחלפה בעמדה אינדיבידואליסטית, קפיטליסטית, המעודדת את זכויות הפרט וקידום מימוש עצמי; הושמעו יותר ויותר קריאות נגד המצב המדיני שנוצר לאחר תוצאות המלחמה - ההשתלטות על שטחי יהודה, שומרון, עזה ורמת הגולן; העמדות הציוניות שרווחו בקרב רוב שכבות הציבור הועמדו בסימן שאלה. אווירה זו אפשרה את חדירתם של מגמות רוויזיוניסטיות בתחום ההיסטוריוגרפיה וחקר ההיסטוריה אל האקדמיה הישראלית, ובתוך כך - בדיקה מחודשת של תכני ספרי הלימוד בחינוך הממלכתי. מגמות אלו התמקדו בקשר שבין דפוסי הכתיבה למגמות הפוליטיות של הכותבים, ולשימוש מניפולטיבי בעובדות שנעשה כביכול במטרה לעצב את הזיכרון הקולקטיבי של הקוראים - מטרה שהוגדרה בבירור בתכניות הלימודים שהותוו על פי חוק החינוך הממלכתי.[2] תהליכים אלו הובילו להתפתחותה של פדגוגיה ביקורתית, המתיימרת "לשחרר" את התלמידים מעיצוב "תודעתו של התלמיד כאדם וכאזרח, באופן הרצוי לעילית החברתית השלטת."[3]

עד לאמצע שנות ה-70, תכניות הלימודים שימרו את הקו הממלכתי-ציוני שהותווה בראשית שנות המדינה. התמורות מרחיקות הלכת שהתחוללו בתפיסות הלאומיות, הפוליטיות והחברתיות בישראל, עקב תהליכים שהחלו כמור בשנת 1967, דרך מלחמת יום-כיפור (1973), וחילופי השלטון (1977), הובילו לגיבושה של תכנית לימודים חדשה בהיסטוריה בשנת תשל"ה (1975)[4], שעיקריה הן:

1.       הכרה של אירועים היסטוריים חשובים.

2.       רכישה של מיומנויות הדרושות ללימוד היסטוריה.

3.       רכישה של מושגים בסיסיים המקובלים בתיאורו של אירוע היסטורי.

4.       ראייתן של תופעות חברתיות בזיקה לעבר שלהן.

5.       פיתוח חשיבה היסטורית.

6.       שיפוט של אירועים היסטוריים על פי כלל-אנושיים.

7.       טיפוח של הבנה וסובלנות כלפי רגשות , מסורות של אנשים ועמים אחרים.

8.       טיפוח של רגש הזדהות עם העם ועם המדינה.

סדר העדיפויות החינוכי השתנה אפוא, והציב את הידע ההכרתי לפני התובנות הערכיות, גם אם המחויבות לעיצוב תכני ספרי הלימוד על פי ההשקפה הציונית נותרה בעינה:

מגמת הלימודים עם קום המדינה הייתה לעצב "זהות ישראלית חדשה" ולתת לגיטימציה לנרטיב ההיסטורי המעניק בכורה בלעדית לציונות המשלבת התיישבות והגנה. ספרי הלימוד של שנות החמישים והשישים - והיו בשימוש גם בשנים שלאחר מכן -  שהקדישו מקום רב להיסטוריה פוליטית, שימשו בבואה של חברה מגוייסת, כזו שביקשה לבנות תשתית תרבותית שתאפשר לבוגרי מערכת החינוך הישראלית להמשיך במשימות ההתיישבות וההגנה של המדינה הצעירה.[5]

קיזל ממשיך ומותח ביקורת על נטיית ספרי הלימוד להציג עובדות היסטוריות כנתונים מוחלטים ואת פירושי האירועים ודאיים ממש כמו הנתונים עצמם. בספרים אלו אין הבחנה בין עובדה לבים פירוש, אין התייחסות מספקת לרקע ולנסיבות הסיפור ההיסטורי, והם מחזקים בתודעת התלמיד את הוודאות בסופיות ובהחלטיות של המידע ההיסטורי. אין כל אזכור לפולמוסים מחקריים, לאסכולות שונות, ולשמותיהם של חוקרים בני-פלוגתא.[6] קיזל קובע כי לספרי הלימוד (Textbooks) יש מעמד הגמוני בהוראת ההיסטוריה, בישראל כבעולם; התלמיד מייחס להם סמכות אפיסטמולוגית גבוהה, כזו השמורה לעתים לטקסטים דתיים, בהם ה"עובדות" המוצגות אינן ניתנות לערעור. מערכת החינוך, שהיא אחת מזרועות השלטון בישראל, מעניקה חשיבות גבוהה לספרי הלימוד והם בעלי אופי ערכי-אידיאולוגי מובהק. הלימוד הסלקטיבי של נושאים ספציפיים, וארגונם בסדר מסויים, הוא שמהווה את מבנה הזיכרון הקולקטיבי, שלדעת קיזל מהווה כלי להבנייה חברתית, המוכתבת על ידי האליטה החברתית הדומיננטית, המעצבת את דעותיהם והשקפותיהם של אזרחיה הצעירים בהתאם לצרכיה המדיניים והחברתיים.[7]

השפעתו של הפוסט-מודרניזם על הדיסציפלינה ההיסטורית בישראל באה לידי ביטוי רובה ככולה ברמה האידיאולוגית והפוליטית: הערעור על הלגיטימציה של ההיסטוריוגרפיה המסורתית, בעלת המאפיינים הלאומיים המובהקים, התגבש לכדי מכלול של מגמות שכונה בשם "פוסט-ציונות", וקיימת הסכמה שזרם רעיוני זה הוא הוא ביטויו של הפוסט-מודרניזם בחברה הישראלית; הוא מאגד תחתיו היסטוריונים, פילוסופים, סוציולוגים, פסיכולוגים, מבקרי ספרות ואנשי חינוך, והוא שם לעצמו מטרה לקעקע את ההגמוניה של האתוס הציוני במדינת ישראל, בכדי לכונן בה חברה חדשה, שאיננה מושתתת על פוליטיקת הדרה זהותית.[8]

לדברי הסוציולוג אורי רם, הפוסט-ציונות מיישמת את המגמה לנתק את הקשר בין המדינה ללאומיות, ולכונן ישות מדינית דמוקרטית שאיננה מושתת על תחושות של זיקה ולאומית ושותפות גורל אותן חולקות אזרחיה. החלוקה למדינות לאום המקובלת היום גורמת עוול למספר רב של קבוצות אתניות, הנאלצות לרוב לחיות במסגרת לאומית עמה אין הם מזדהים, ומצב זה מוביל להתנגשויות, עימותים וחיכוכים[9].

החינוך הממלכתי בישראל כפוף מעצם טיבו לאתוס הציוני ולמיתוסים הלאומיים שהוא מטפח, ומעל כולם - חילון ספר התנ"ך והפיכתו מטקסט דתי לטקסט לאומי המהווה כביכול, את התשתית לזכותו של העם היהודי לכונן מדינת לאום בארץ ישראל. דינור, האדם שעיצב יותר מכל את הלימודי ההיסטוריה בישראל, היה היסטוריון לאומי אירופאי טיפוסי, שקידום האינטרסים הלאומיים של השלטון בו הוא חבר היה בראש מעייניו. הוא טיפח את השימוש במיתוסים והציב את הציונות במוקד הווייתו של העם היהודי המחדש את עצמאותו, תוך כדי התעלמות מוחלטת מנרטיבים אחרים חשובים לא פחות. לדברי המבקרים הפוסט-ציונים, אין לחינוך זה רלוונטיות למצב הפוליטי הגלובאלי והרב-תרבותי בימינו. יש לכונן אפוא תכנית לימודים מחודשת בהיסטוריה, כזו שתבטל את ההפרדה בין היסטוריה יהודית להיסטוריה כללית ותעסוק גם בהיסטוריה של עמים אחרים ותרבויות אחרות, לרבות אלו הישראליות.[10]

תכנית הלימודים בהיסטוריה שנכתבה ב-1995 על-ידי ועדה בראשות משה צימרמן, הייתה מהפכנית בגישתה ובתכניה: הדגשת ההיסטוריה ה"אוניברסלית" על פני ההיסטוריה היהודית; ביטול לימוד אירועי המקרא כחלק מלימודי ההיסטוריה, והתחלת הלימודים בתקופה ההלניסטית; צמצום היקף החומר המוקד לציונות, לשואה ולמדינת ישראל. חברי הועדה הצהירו כי התכנית נועדה לכוון את התלמיד אל התמורות במחקר ההיסטורי בזמננו ואל תפקיד ההיסטוריון, תוך כדי פיתוח נוסף של יכולת קריאה ביקורתית ואמפתית, על מנת לטפח יכולת התגוננות בפני דוגמטיות, 'שטיפות מוח' או ניסיונות למניפולציות של ידע.

השינויים בלימודי ההיסטוריה סופגים ביקורות קשות. לפי יורם חזוני, לא ניתן להבין במה מערכת החינוך העכשווית היא פחות "אידיאולוגית" מזו שנוסדה בימי בן גוריון ודינור - בכדי לקדם את האג'נדה שלהם, ראשי מערכת החינוך בישראל אישרו לשימוש ספרים שצמצמו עד למאוד את תיאור מוראות השואה וזוועותיה.[11] גלבר מפריד לחלוטין בין זיכרון קולקטיבי שעל עיצובו ופיתוחו אחראי בית הספר הממלכתי, לבין היסטוריה המבוססת על מחקר מדעי ביקורתי, עליה מופקדת האקדמיה, וטוען שאין לערבב בין השניים; אל לו לבית ספר להקשות על תלמידיו עם מתודות מחקר והכשרה דיסציפלינרית. אין שחר לדבריהם של אלה הקוראים לבטל את ההפרדה בין ההיסטוריה היהודית מן ההיסטוריה הכללית, משום שבכל מקום אחר בעולם ההיסטוריה המקומית נלמדת בנפרד ותוך כדי שימת דגש מיוחד עליה.[12] בנוסף לכך, שולל גלבר את כוונות האינדוקטרינציה המיוחסות לחוק החינוך הממלכתי וטוען שבפועל, הלימודים שהתקיימו שמרו על איזון בין ההיסטוריה הכללית להיסטוריה היהודית, והתבססו במידה רבה על כתביהם של גרץ ודובנוב - שני היסטוריונים שלא היו ציונים כלל. גם שלמה זנד, היסטוריון שאיננו ציוני, מלין על כך שהפולמוס סביב הפוסט-ציונית התנהל רובו ככולו השדה הציבורי והתקשורתי, ולא באקדמיה - אף לא עבודה היסטוריוגרפית ראויה אחת נכתבה בכדי לקרוא תיגר על המסורת הציונית.[13]

---

[1] אריה קיזל, "היסטוריה משועבדת: ניתוח ביקורתי של תכניות לימודים וספרי לימוד בהיסטוריה כללית, 1948 - 2006", טבעון 2008, עמ' 13.

[2] שם, עמ' 11.

[3] שם, עמ' 22.

[4] שם, עמ' 40.

[5] קיזל, עמ' 67-66.

[6] שם, עמ' 68-67.

[7] שם, עמ' 153

[8] שלמה זנד, ההיסטוריון, הזמן והדמיון: מאסכולת האנאל ועד לרוצח הפוסט-ציוני, תל-אביב 2004, עמ' 104-97.

[9] אורי רם, "פוסט ציונות - העשור הראשון: סוציולוגיה של ערעור על הגמוניה לאומית", בתוך: חברה וכלכלה בישראל: מבט עכשווי (כרך ב'), אבי בראלי, דניאל גוטווין, טוביה פרילינג (עורכים), ירושלים/ באר-שבע 2005, עמ' 805-804.

[10] אורי רם, "הימים ההם הזמן הזה : ההיסטוריוגרפיה הציונית והמצאת הנרטיב הלאומי היהודי; בן-ציון דינור וזמנו", בתוך: ציונות: פולמוס בן זמננו, פנחס גינוסר, אבי בראלי (עורכים), ירושלים 1996, עמ' 142-126.

[11] יורם חזוני, "על המהפכה השקטה במערכת החינוך", תכלת 10,ירושלים (סתיו תשס"א 2001), עמ' 52.

[12] גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עמ' 475-469.

[13] שלמה זנד, ההיסטוריון, הזמן והדמיון, תל-אביב 2004, עמ' 114.

היגיון או ביזיון?

ברצוני לחרוג מעט ממנהגי להעלות לאתר פוסטים אינטלקטואליים בלבד, ולתאר הפעם מקרה חינוכי מטריד משהו שרונן (בנו של אחד מחבריי), הלומד בבית ספר תיכון אי שם בצפון הארץ, היה חלק ממנו:

לפני כחודשיים נסע רונן לסיור חינוכי במחנות ההשמדה בפולין, כחלק ממשלחת תלמידים הנערכת מדי שנה בשנה. ביום בו הגיעו התלמידים לסיור במחנה עצמו, שלף רונן מתיקו את דגל ישראל והתעטף בו, מתוך כוונה לצעוד כך בשבילי המחנה. כעבור מספר שניות, ניגש אליו ראש המשלחת (אחד המורים של השכבה) והורה לו בתקיפות להוריד מיד את הדגל. הדגל, כך טען המורה, איננו פריט לבוש, ולהתעטף בו בצורה כזו יש בה משום "ביזיון" לדגל. רונן כעס וניסה למחות, אך כמובן שלא יכל להמרות את פי המורה, שעמד על דעתו בכל תוקף.

עם שובו לארץ, פנה רונן למנהל בית הספר והתלונן בפניו על דברי המורה ועל כך שמנע ממנו לצעוד בגאווה עם הדגל, אך המנהל לא קיבל את הטענות וגיבה את המורה. גם אביו של רונן התמרמר מאוד וביקש מהמנהל הסברים לגישה זו, אך הלה התחמק בטענה ש"זוהי מדיניות בית הספר", המסתמכת על חוזר מנכ"ל משרד החינוך בנושא זה - סתם ולא פירש.

התנהגותם של המורה ושל המנהל (בהתאם לאותה "מדיניות" של בית הספר) היא תמוהה מאוד, וזאת מהסיבות הבאות:

·         התעטפות בדגל הלאום הינה אקט של פטריוטיות המקובל, ככל הידוע לי, ברוב התרבויות הלאומיות בעולם המערבי. ספורטאים, שזוכים במקום הראשון בתחרות בענף בו הם מתמחים ומיד ממהרים להתייצב בפני הקהל, כשדגל מדינתם מכסה את גופם - האם הם "מבזים" את הדגל ואת ארצם? כאשר עזאם עזאם שוחרר מן הכלא המצרי, וצילומים שלו עטוף בדגל ישראל כיכבו כמעט בכל ערוץ תקשורת - האם מישהו קצף עליו משום שהוא "מבזה את הדגל"?

·         סביר להניח שמנהלי בתי ספר במדינת ישראל יודעים כי הדגל שלה עוצב בהשראת הטלית - בד שצבעו לבן ובו פסי תכלת. סביר גם להניח שהם יודעים כי עטיפת הגב הוא עצם השימוש בטלית. או שמא מיליוני היהודים המתעטפים בטלית מדי יום ביומו מבזים את אחד האביזרים הקדושים בתרבות היהודית?

·         ההסתמכות העיקשת של מנהל בית הספר והמורה הנ"ל על אותו חוזר מנכ"ל משרד החינוך מרמזת על כך שבמסמך זה עצמו מוגדרת ההתעטפות הדגל כמעשה שעלול לבזות את הדגל. ובכן - לא מינה ולא מקצתיה. חוזר מנכ"ל משרד החינוך תשס"ח3/ה, שנכנס לתוקף ב-1 ליוני 2011, מגדיר את הנהלים הכרוכים בשליחת משלחות לחו"ל. בסעיף 13.4, תת-סעיף א' נכתב : "יש להימנע מהתנהגות הפגנתית, כגון תהלוכות ומצעדים ברחובות הערים בליווי שירה ודגלים, הנתפסים על ידי המקומיים כשחצנות וכהתגרות." בתת-סעיף ג' נכתב: "לבישת בגדי הייצוג של המשלחות והנפת דגלי הלאום מותרים רק בטקסים או באירועים רשמיים." אין מילה וחצי מילה לגבי ה"ביזיון" שבהתעטפות בדגל.
      
      לבסוף, מעניין מה עבר בראשם של עובדי משרד החינוך שהכינו את התמונה הזו, שהופיעה על הכריכה של אחד מהעלונים שהופצו על ידי המשרד לבתי הספר:

אין כל ספק בכך שזוהי זכותו של כל מנהל בית ספר לעצב את מדיניות בית ספרו, ולגבות את מוריו במקרה הצורך. אך מן הראוי שהדבר ייעשה באופן מנומק, מגובש והגיוני. אחרי הכל, אילו ערכים יכול להפיק התלמיד שנתקל בחומה כזו של אטימות ושרירותיות?

(מטעמים השמורים עמי, לא חשפתי פרטים מזהים לגבי שמו ומקומו המדוייק של בית הספר המדובר).

אפולוגיה

לצערי לא עלה בידי לכתוב מאמר ראוי החודש, לכן אסתפק הפעם בקישור לאתר חביב, אתר הבית של מגזין פופולארי לפילוסופיה עכשווית:

Philosophy Now - הקש כאן

המאמרים כתובים בשפה "פשוטה" אך חלקם מעניינים למדי, למשל מאמרה של טוני פוגל על שאלת התקדמותה של הפילוסופיה המודרנית, או מאמרו של אלן קירבי על מות הפוסט-מודרניזם. קריאה דקדקנית עשויה להצביע על מוטיב חשוב במגזין זה: הצער (המוצדק) על כך שלומדי הפילוסופיה בימינו כמעט ואינם בעלי נטייה מדעית, אלא רובם צעירים בעלי שאיפות פוליטיות ואידיאולוגיות, שמתמקדים בעיקר באתיקה והיסטוריה של הרעיונות, ופחות בנושאים הקשורים בתורת ההכרה או בלוגיקה.

מן העובר אל הרצון

טוד אייקין, חבר קונגרס אמריקאי ומועמד לתפקיד סנטור מטעם מדינת מיזורי, טען לאחרונה כי אישה שנאנסה לא יכולה להרות כתוצאה מן האונס, משום שהטראומה מונעת מרחמה לקלוט את העובר. אני חושב שאין טעם להכביר מילים על פניני חכמה אלו, שיוצאות מפיו של אדם המשפיע במישרין על תהליכי קבלת ההחלטות במעצמה הגדולה בעולם. אך הדברים נוגעים במרכיב מרכזי בתרבות האמריקאית: עניין הפסקות ההיריון היזומות - הפלה מלאכותית. בארצות הברית אמנם קיימת הפרדה בין הדת למדינה, אך לא בין  הדת לחברה, וחלקים גדולים מציבור אזרחיה מתנגדים נחרצות להפלות, מטעמים דתיים ומוסריים. כבכל תקופה הקודמת לבחירות לנשיאות, נושא ההפלות שב ועולה לכותרות בארצות הברית, וכל מועמד נדרש להביע את עמדתו בנושא. שוב ניטשים וויכוחים בין המתנגדים המושבעים להפלות מן הצד השמרני (הרפובליקנים ותומכיהם), לבין המצדדים בהפלות מן הצד הליבראלי (הדמוקראטים ותומכיהם). ככלל, ההפלות מותרות בארצות הברית, אך מדינות רבות חוקקו חוקים המקשים על התהליך ומגבילים אותו.

סוגיית ההפלות עוסקת בשאלות הפילוסופיות המהותיות ביותר: האם דינו של עובר הוא כדין אדם חי? ובכלל, מהם החיים? מאיזה רגע ניתן להגדיר אורגניזם כלשהו כיצור חי? מהי מודעות עצמית ומהו הקשר בינה לבין החיים? ויתר על כן: אילו מחויבויות יש לחברה כלפי היצור החי, ואילו מחויבויות יש לו כלפי החברה?

שאלות אלו הן חלק מן השאלות שעדיין לא נמצא להם מענה הולם. מדענים ופילוסופים מתחבטים בהם במשך מאות שנים, אך מרבית בני האדם כמעט ואינם מתעניינים בנושאים מופשטים ומצפים להכרעות מעשיות. בנקודה זו נכנסת לתמונה מערכת המשפט בחברה המדינית. מערכת המשפט הינה הזרוע המבצעת של המוסר, בנוסף להיותה רשות ממלכתית המהווה חלק ממנגנון אכיפת הסדר החברתי. פסקי הדין מתבססים על חוקי המדינה ועל החלטות משפטיות קודמות, וכולם כאחד מושתתים על עקרונות המוסר הקיימים בחברה (שלעתים לא כולם מקבלים ביטוי הולם במסגרת החוק הפורמאלי). במקום בו הפילוסופיה והאתיקה מותירות שאלות פתוחות ואף מודה בקושי או באי-האפשרות לענות על שאלות אלה, המשפט נדרש להכריע בהן באופן חד-משמעי, ואף להורות על דרכי פעולה במצב נתון. בעוד הפילוסופים נאלצים להסתפק במילים, המשפט נדרש למעשים.

השופטת טובה שטרסברג-כהן מתמצתת את מעמדו של העובר במשפט הישראלי: החקיקה בישראל, שמטבע הדברים עושה שימוש רב במונח "אדם" (הדוגמה הבסיסית ביותר היא חוק יסוד כבוד האדם וחירותו) כלל אינה נדרשת להגדרה מפורשת של המונח. במשפט הישראלי אין זיהוי חד משמעי של "עובר" עם "אדם" - יתר על כן, בחוק איסור התערבות גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאי רביה) התשנ"ט 1999 מופיעה ההתייחסות ל"אדם או עובר" - משמע האחד איננו מזוהה מיניה-וביה עם השני. עובר ייחשב לאדם רק לאחר לידה מוצלחת, בה יצא חי מרחם אמו. הפסקת הריון הינה עבירה פלילית (על פי סעיף 313 לחוק העונשין התשל"ז 1977), והיא מותרת אך ורק על פי אמות מידה שנקבעו בחוק, הנתונים לשיפוט וועדה מטעם משרד הבריאות. עם זאת, כאמור, כל החקיקה בעניין מכוונת לשמירה על האינטרסים של העובר לאחר לידתו, תוך כדי שמירה על זכויותיה של האם מתוך התחשבות באוטונומיה שלה על גופה. במהלך ההיריון, כאמור, העובר עדיין איננו נחשב אדם.

האמנם צודקים המשפטנים בישראל? מתנגדי ההפלות המושבעים, בארץ ובעולם כולו, שוללים נחרצות את אי-זיהוי העובר כאדם חי; לדידם, העובר נחשב אדם החל מרגע היקלטו ברחם ותחילת התפתחותו. עם זאת, האינטואיציה של מרבית האנשים מתקשה לדעת כיצד הרקמה האנושית הנמצאת בתוך בטן תופחת של אישה היא אדם במלוא מובן המילה. המחוקקים והשופטים בישראל אינם נכנסים לעובי הקורה המוסרית והפילוסופית - הניסיונות למצוא הגדרה מדויקת וחד משמעית למושג "אדם" כרוכים גם בניסיונות למצוא מענה לשאלה מהם "חיים". קיתונות של דיו נשפכו בנוגע לסוגייה זו והוצעו אין-ספור הצעות להגדרת מכלול התכונות המגדירות את האדם ומבדילות אותו משאר בעלי החיים. ברצוני להתבונן כאן באחת מהצעות אלה - הרצון, כאחד הכוחות המניעים את האדם לביצוע פעולה וכקריטריון לקיומם של חיים תודעתיים. מושג הרצון מוטמע באחת הסוגיות הפילוסופיות והמדעיות הקשות ביותר: הבעיה הפסיכו-פיסית, הקשר בין הגוף לנפש. ישעיהו לייבוביץ' הדגיש (בעקבות שפינוזה) כי "בקוסמוס כולו, מגרעיני האטומים עד המטא-גלקסיה, נעדר הגורם של הרצון, שאינו קיים אלא באדם - היצור בעל תודעת עצמו". האדם יכול לבצע בכל רגע נתון מגוון רחב של פעולות, גופניות ומנטאליות, אך הבחירה בפעולה זו אחרת מותנית ברצונו. מדוע לדעת לייבוביץ' הרצון הוא מאפיין אנושי בלעדי - האם לא נוכל לטעום שגם בעל חיים עושה דבר מה מכוח רצונו? בכדי להשיב על שאלה זו נוכל לצמצם את הגדרת המושג ולהוציא מתוכו את מכלול הצרכים הביולוגיים (רעב, צמא וכד') ואת התכונות המכונות "אינסטינקטים". לפיכך, ייתכן כי שני אנשים או יותר ייקלעו לאותן נסיבות, אך רק אצל אחד מהם יתעורר הרצון לבצע פעולה כלשהי. בנוסף, אדם אוכל או ישן כי גופו זקוק לכך, אך הבחירה האם לצפות בסרט מתח או להאזין לקונצרט המשודר ברדיו היא עניין של בחירה רצונית, על פי טעמו והעדפותיו. (הפרדה זו היוותה את בסיס תפישת "מותר האדם" שהייתה מקובלת בימי הביניים ועד שלהי תקופת ההשכלה. בימינו, רבים טוענים כי אין סיבה שלא להכליל את הרצון בין תכונותיהם של בעלי החיים.)

ברם, יש לסייג קביעה זו: במקרים רבים האדם מבצע פעולות שגורמות לתוצאות אליהן לא התכוון כלל - פעולות שהיו כרוכות ברשלנות או במחדל, כגון תאונות הדרכים לסוגיהן. במקרים כאלה ניתן לומר כי לאדם היה רצון לבצע פעולה מסוימת, אך עקב נסיבות מסוימות הפעולה גרמה לתוצאות שאליהן לא התכוון. בנוסף לכך, יש מקרים בהם האדם עושה דבר-מה בניגוד לרצונו. עובד בחנות שנאלץ למסור את הכסף בקופה לשודד שמאיים עליו באקדח, עושה זאת אף על פי שאין לו רצון לעשות זאת; גופו מבצע את הפעולות הנדרשות למסירת הכסף למרות שהוא עצמו אינו רוצה בכך. אך תודעתו ויכולת החשיבה שלו מביאים אותו לכדי הבנה שאם לא יציית לשודד, הוא עלול למות. לכן, פעמים רבות המונח "רצון" במשמעותו האידיאלית מופע כחלק מן המושג "רצון חופשי". הגם שמושג זה הוא מורכב עד מאוד, רבים מפרשים אותו כיכולתו של האדם לבחור לפעול אחרת ממה שבחר בפועל. לפיכך, כאשר אנו אומרים שפלוני ביצע פעולה מסויימת - " X עשה Y", אנו מניחים מראש שעלה בתודעתו של X  הרצון לבצע את Y, והוא אכן ביצע את Y  ככל שהתאפשר בידו.

נניח אפוא לצורך הדיון כי הרצון החופשי הוא תכונה ייחודית למין האנושי, ונשוב אל עניין העוברים: האם לעובר יש רצון? נדמיין מצב בו רופא נשים שבדק אישה בהיריון, גרם נזק לעובר התהליך הבדיקה עקב רשלנות. האם העובר יוכל לתבוע את הרופא? האם נוכל להתייחס להיגד "עובר תבע לדין את הרופא שטיפל באימו" כאל משפט בעל משמעות? אינטואיטיבית, ההיגד הזה אינו מתקבל על הדעת. עובר איננו יכול לתבוע אדם, עובר איננו יצור חי, בעל תודעה, שיכול לתבוע אדם אחר לדין. הוא אף אינו מסוגל לאכול בכוחות עצמו. ניתן אפוא לטעון כי היות אדם בעל תודעה הינה תנאי הכרחי לביצוע פעולה כלשהי, לרבות הגשת תביעה משפטית. נדמיין מצב בו נולד תינוק עם מום כלשהו, אותו ניתן היה לאבחן בזמן הלידה, אך עקב רשלנותו של הרופא שבדק את אימו הדבר לא נעשה. האם תינוק זה רשאי לתבוע את הרופא? "תינוק בן שישה חודשים תבע לדין את הרופא שטיפל באימו" - מה עשוי להיות יחסנו אל משפט כזה?  תינוק בן שישה חודשים הינו ללא ספק יצור חי. האם הוא בעל תודעה? לכאורה התשובה היא חיובית - הוא מודע לסביבתו, לצרכיו ולרצונותיו, גם אם הוא עדיין לא מסוגל להשתמש בשפה בכדי להביע אותם. לעומת זאת, יהיה זה אווילי לטעון כי הוא מודע לאפשרותו לתבוע אדם לדין, או לכך שיש לו בעצם עילה לתביעה, ולכן יתעורר בו הרצון להגיש תביעה.

האם ניתן לטעון כי בעובר התעורר הרצון לתבוע לדין את הרופא שטיפל באימו? אם התשובה לכך היא שלילית, ואם, כפי שנטען לעיל, הרצון הינו מרכיב הכרחי של כל פעולה אנושית, נראה כי אכן לא ניתן להגדיר את העובר כאדם. אך אין כל ספק, שיש לפנינו עוד כברת דרך ארוכה עד להגדרה הולמת של המושגים "רצון" ו-"חיים", הגדרה שתאפשר תשובות מדויקות יותר לשאלות שהוצגו לעיל.

היות וקיבלנו שאלות ביחס לפוסט זה, אנחנו מביאים התייחסויות שונות של אנשים בתחום:

ד"ר ישראל שפירא מומחה אולטרא סאונד:

עזיז שלום,

אם הבנתי נכון, השאלה שגם אני התבקשתי לענות עלי היה “האם במקרים של רשלנות רפואית בהריון, בהם נגרם נזק לעובר ... האם במצב זה ניתן להפיל גם בשלב מאוחר יותר?!”

ההיתר להפיל עקב מום בעובר, בין אם מאוחר בהיריון ובין אם מוקדם, אינו תלוי בשאלה אם היתה או לא היתה בדיקה רשלנית. ההיתר תלוי בסוג המום (מבחינת דרגת הנכות שתיגרם ליילוד) ובגיל ההריון בעת הפסקת ההריון המתבקשת.

בכרונולוגית ההיתרים במדינת ישראל היו שלושה שלבים בעניין זה ואני אתן לך להלן הרצאה קצרה על ההיסטוריה של ההפלות המאוחרות בארץ.

תחילה לא דובר כלל על גיל ההריון. בכל בית חולים היתה וועדה להפסקת הריון שדנה בכל מקרה לגופו על פי הקריטריונים שבחוק. מדובר  "חוק העונשין (הפסקת הריון) תשל"ז 1977" והתקנות לחוק משנת 1980 על פי אישור משרד הבריאות ובחתימת שר הבריאות.

סעיפי החוק: החוק מתיר הפסקת הריון במקרים הבאים:

1. האישה היא למטה מגיל הנישואין המינימאלי (גיל 17 ) או שמלאו לה 40 שנה.

2. ההריון נובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי, מגילוי עריות או שהוא מחוץ

לנישואין.

3. העובר עלול להיות בעל מום גופני או נפשי.

4. המשך ההריון עלול לסכן את חיי האישה או לגרום לה נזק גופני או נפשי.

ראיתי במייל שלך את הקישור לדיון בנושא חבר הקונגרס האמריקאי טוד אקין, ששלל היתר להפסיק הריון שבא כתוצאה מ"אונס לגיטימי" (מושג מצמרר של מוח מעוות). מבחינה זאת סעיף 2 לחוק שלנו מקל ומתיר לא רק הפסקת הריון במקרה של אונס אלא אף הפסקת הריון במקרה של יחסי מין מרצון, אם היה זה מחוץ למסגרת הנישואין.

אולי ל"זקנים" שבינינו אזכיר שהיה פעם "סעיף 5" שאפשר להתיר הפסקת הריון מסיבות סוציאליות, אך הוא בוטל בלחץ המפלגות הדתיות.

אבל אתייחס כאן רק לסעיף 3 ("העובר עלול להיות בעל נזק גופני או נפשי").

שים לב שהחוק לא מתייחס למידת הנזק. האם איבחון של אצבע שישית מצדיק הפסקת הריון? מכיוון שלא הוגדרה מידת הנזק, ההיתר או הסירוב היה תלוי מאד בהרכב האישי של חברי הוועדה (בוועדה ישבו לרוב שני רופאים ועובדת סוציאלית) והיה גם הבדל משמעותי בין בתי החולים מכיוון שמנהלי מחלקות נהגו (ונוהגים עד היום) להפעיל את מרותם על הוועדה בהתאם להשקפת חייהם. כמו שידוע לכם, בבתי חולים רבים היחס בין המנהל לרופאיו דומה ליחס בין הפֶאוֹדָל לאָרִיסָיו. עקב "אימת המנהל", בוועדות הרבות שישבתי בהן כרופא מטעם מחלקת נשים ויולדות, היה גבול לדרור שיכולתי לתת להשקפותיי הליברליות.

החוק והתקנות לא התייחסו תחילה לגיל ההריון, אבל מכיוון שעד לפני עד לפני כ-30 שנה לא נהגו בד"כ לבצע הפסקות הריון מאוחרות או בשמן הרישמי, "בשלב החַיּוּת ", כלומר שהילוד עלול להישאר בחיים. המקרים היחידים והנדירים שאני זוכר מתחילת שנות השמונים היו של הידרוצפלוס, ראש גדול מאד עקב ריבוי מים בחדרים, שבהם ה"תרוץ" היה שעקב גודלו הראש לא ייצא בלידה, ואי לכך, בעת הלידה ממש, כשצוואר הרחם כבר פתוח, היו דוקרים מלמטה את ראש התינוק ומנקזים ממנו את המים על מנת לאפשר יציאתו. ברוב המקרים היתה הפעולה גורמת למותו. משהו מזעזע אמיתי. אני זוכר מקרה אחד מתחילת שנות השמונים שבו אבחנתי באולטרה-סאונד הידרוצפלוס בסוף ההריון, אלא שמסיבות אימהיות היה צורך לבצע ניתוח קיסרי (לאישה היו שני ניתוחים קיסריים קודמים ולכן לידה נרתיקית עלולה לגרום לקרע ברחם וסיכון חיי האישה). האישה לא היתה מעוניינת בילד חי (וכמובן פגוע קשה). מנהל המחלקה שלי ביצע את הניתוח הקיסרי והייתי נוכח בו. מכיוון שלאחר הוצאת התינוק מהרחם הריגתו תיחשב לרצח, הוא ביצע את ניקוז ראש העובר בעת הניתוח, באמצעות מחט עבה, דרך דופן הרחם וזאת לאחר פתיחת הבטן וטרם פתיחת דופן הרחם. אחר כך בוצע גם חתך בדופן הרחם והתינוק נולד. הסתבר בהמשך שפעולת הניקוז לא גרמה למותו והוא המשיך לחיות עם הידרוצפלוס ופיגור פסיכומוטורי קשה.  אלה היו מקרים מאד נדירים ומאד לא סימפטיים ותמיד חיכו עד הלידה ממש.

באמצע שנות השמונים החל הנוהג להשתנות. אני זוכר את המקרה הראשון של הפסקת הריון מאוחרת שבוצעה אצלנו לאחר שאיבחנתי בשבוע 35 עובר עם גמדות קשה מסוג שמלווה בנכויות קשות ביותר. ניסיתי לשכנע את מנהל המחלקה שכישוריי הסונוגרפיים מאפשרים לי לסיים את חיי העובר טרם ההפלה בצורה מהירה (כי הרי סתם זירוז ללא פעולה מקדימה יסתיים בלידת תינוק חי ופגוע קשה).  אני לא הצלחתי לשכנע את הבוס, אבל הבעל של האישה ההרה הצליח. בשיחה מרגשת בין השניים הוא אמר למהל המחלקה שלי: "אני מוכן שתמשיכו בהיריון אם תבטיח לי שאם ייוולד ילד פגוע, אתה תיקח אותו ותגדל אותו בעצמך". משפט זה הזיז לו משהו וההיתר מהבוס הגיע. הפעולה שעשיתי היתה אותה פעולה שאני מבצע במקרים אלה עד היום: תחת הנחייה סונוגרפית, אני מזריק KCl ישירות ללב העובר עם הפסקה מיידית של פעולת הלב ומוות מיידי שלו. לפעולה זאת קוראים feticide. בהמשך מזרזים לידה כרגיל. ככל הידוע לי, מקרה זה (ואני זוכר עדיין את שם האישה) היה הראשון של הפסקת הריון מאוחרת והוא היה במסגרת החוק, כי כאמור לא היתה בחוק מגבלה של גיל ההיריון.

בהמשך, פעולה זאת ננקטה גם בבתי חולים אחרים וככל שבדיקות האולטרה-סאונד נעשו נפוצות יותר, התרבו המקרים של גילוי מומים בשלבי הריון מאוחרים. אגב, מום שמתגלה מאוחר אינו אומר בהכרח שמישהו התרשל בעת סקירה מוקדמת יותר. יש מומים המתבטאים מאוחר רק בשלישי האחרון של ההריון. רק לאחרונה נתתי חוות דעת בבית המשפט המחוזי בחיפה עקב תביעה נגד רופאה מנצרת ש"לא איבחנה" בסקירה בשבוע 22 מום קשה במוח העובר שנקרא "מפרצת של הוריד ע"ש גלן" כשהילוד פגוע קשות. כתבתי "לא איבחנה" במרכאות, כי מום זה אף לא מופיע בשלב שבו היא עשתה את הסקירה. הוא נמנה עם רשימה של מומים שהופעתם הסונוגרפית היא רק בשליש השלישי של ההיריון ויש לא מעט כאלה.

כשהחלו להתרבות הפסקות ההריון המאוחרות, הוחלט במשרד הבריאות שלא כל וועדה להפסקות הריון תוכל לדון בבקשות להפסקות הריון בשלב החיות (אחרי שבוע 23).  אי לכך מינה מנכ"ל משרד הבריאות "ועדות על להפסקת הריון מאוחרת" בבתי חולים מרכזיים בלבד (ועדות רגילות יש בכל בית חולים). הרכב חברי הוועדה היה רחב יותר ובכיר יותר מאשר בוועדות הרגילות. גם כאן, כמובן, לא היתה אחידות בהחלטת הוועדות מכיוון שהחוק לא הגדיר מה צריכה להיות חומרת המום. כמובן ש"מום קל" יחסית שללא שהיות היה מאושר בוועדה בהריון צעיר, לא בהכרח היה מאושר בוועדת על. זאת, כמובן, בהתחשב בעובדה שהפסקת ההריון כרוכה בפעולה המאד לא נעימה (גם למבצע) של הריגת העובר ברחם. אבל עדיין לא היו קריטריונים כלשהם, כך שאותו מקרה יכול היה בקלות להידחות בוועדה אחת ולהתקבל בוועדה אחרת.

בשלב מסוים, לדעתי בהשפעת קולגה שלי שהיה בתפקיד מרכזי באותה את ודעותיו תמיד היו שמרניות, הוחלט במשרד הבריאות לפרסם הנחיות חדשות שבפועל מגבילות את שיקול הדעת של וועדות העל. מנכ"ל משרד הבריאות הוציא חוזר (בדצמבר 2007) שהוא התקף גם היום.

בהנחיות אלה נקבע כי גם הסעיפים המתירים הפסקת הריון לפי החוק, לא יחולו באופן אוטומטי לאחר שבוע 24.  כך למשל במקרה של סעיפים 1 ו-2 ("האישה היא למטה מגיל הנישואין או שמלאו לה 40 שנה, או כאשר ההריון נוצר מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי או מיחסי עריות, או שהוא לא מנישואין") ניתן לאשר רק על סמך "נימוקים כבדי משקל המבוססים על הצגת חומר מתועד

ואמין".

לגבי אישור הפסקת הריון אחרי שבוע 24  הכלל הוא ש"ככל שגיל ההריון מתקדם יותר יש צורך

במגבלה תפקודית בדרגת חומרה גבוהה יותר הצפויה לוולד, ולפחות דרגת הסתברות משמעותית (30% לפחות) לקיום המגבלה האמורה, כדי להצדיק אישור הפסקת הריון בשלב החיות".

כשצפוי מום שיגרום ל"מגבלה בינונית בתפקוד", אין לאשר הפסקת הריון אחרי שבוע 24.

בתקופה 24-27 שבועות ניתן לאשר רק אם צפויה "מגבלה בינונית בתפקוד" בסבירות של יותר מ-30%.

ניתן לאשר הפסקת הריון גם אחרי שבוע 24 אם מדובר במגבלה קשה בתפקוד שמצריכה את עזרת הזולת כל החיים, ושסבירות קיומה מעל 30%. לשם המחשה אומר שעם נמצא למשל מום מוחי שעלול בסבירות של 27% לגרום ללידת ילד עם שיתוק מוחין שכולל פיגור שכלי קשה ושיתוק מוטורי, אין לאשר הפסקת הריון (27 זה פחות מ-30).

למי שמתעניין הנה לינק לתקנות הנ"ל שהכנסתי לאתר החברה לאולטרה-סאונד (שאני מנהל ומתחזק אותו):http://www.isuog.org.il/img/upload/0/0_161.pdf

אני מכיר אישית כמה טרגדיות נוראיות שנגרמו עקב לידת תינוקות עם פיגור קשה, שלא אושרה להן הפסקת הריון בעקבות התקנות (יש רופאים בוועדות העל שלא רוצים להסתבך עם משרד הבריאות ויש אחרים שמצפונם לא מאפשר להם להשלים עם התקנות).

יש גם בעיות שהתקנות כלל לא עונות עליהן. כך למשל, במגזר הערבי, לא עברה מהעולם הצרה שנקראת רצח בגלל כבוד המשפחה. דווקא בנות מהמגזר לא מגיעות לוועדה בשלבים המוקדמים. יש מקרים שבהם ברור שאם לא תאושר הפסקת הריון ועצם ההריון יתגלה – הבחורה תירצח. היו מקרים שלא האמינו לאישה והסתיימו ברצח. עזיז, בתור באר-שבעי אולי אתה זוכר שלפני מספר שנים, אחד הרוצחים היה רופא ילדים מסורוקה!

בעיה אחרת היא שבמרבית המומים אין בכלל עבודות שנותנות חיזוי סטטיסטי המנבא את מידת התפקוד.

אבל למרות כל המגבלות שהזכרתי, אנחנו עדיין ליברלים מאד יחסית בהפסקות הריון מאוחרות יחסית לרוב מדינות העולם, גם למדינות המערב.

לא ברור לי איך מרצון לתת תשובה קצרה יצא בסוף שנתתי הרצאה שלמה.

להתראות

ישראל

תגובה לבועז

זוהי תשובתי להשגותיו של בועז על הפוסט מן החודש שעבר:

ראשית, אני מודה לך על דבריך ועל ההתייחסות העניינית. אני מסכים עמך שקיימת תופעה רחבה של זלזול ובוז המופנים כלפי ספריה והגותה של איין ראנד, ותופעה זו קיימת במידה רבה משום שרוב מבקריה של ראנד קראו את שני הרומאנים המפורסמים ביותר שלה, "כמעיין המתגבר" ו-"מרד הנפילים", בעוד שלא טרחו כלל להתעמק בכתביה הפילוסופיים המרובים, ולהבין כיצד השתמשה ראנד בפרוזה בכדי להציג בפני הקהל הרחב את הגותה. אילו היו עושים זאת, סביר מאוד להניח שאז היינו נתקלים בביקורות שונות למדי. אחרי הכל, מדוע דבקותו הקנאית של הווארד רורק מרגיזה יותר מאדישותו וניכורו של מרסו ב-"הזר" של אלבר קאמי?

לגבי הערתך הראשונה:

נכון, אין "ארגון מעריצים" רשמי של איין ראנד בישראל ו"אנכי" הוא שמו של מגזין מקוון ולא של עמותה רשומה. כוונתי הייתה אכן מטאפורית, ואני מקווה שלא נשמעתי כמזלזל.

לגבי הערתך השנייה:

הגותה המדינית של ראנד הינה גרסה של רעיון האמנה החברתית, במסגרתה מצומצם את תפקידה של הממשלה - המנגנון המדיני - להגנה על חירויותיו של האזרח, שעלולות להישלל ממנו במקרים של הפעלה שרירותית של כוח כנגדו, מצד אדם אחר. המדינה חייבת למנוע מקרים כאלה, ובוודאי שאסור לה להפעיל כוח כזה בעצמה. זוהי תמצית תפקידה של המדינה, כפי שמתארת ראנד:

"תפקידיה הנאותים של ממשלה מתחלקים לשלוש קטגוריות רחבות, שבכולן נכללים עניינים של כוח פיזי ושל הגנת זכויות  האדם: המשטרה, המגנה על האדם מפני פושעים; הכוחות המזויינים- המגנים על האדם מפני פולשים זרים; בתי המשפט, המיישבים סכסוכים בין האנשים על פי חוקים אובייקטיביים.

שלוש קטגוריות אלה כוללות מסקנות רבות וסוגיות נגזרות - ויישומן בפועל, בצורה של חקיקה ייחודית, הינו מסובך עד מאוד. הוא שייך לתחום מדעי מיוחד: הפילוסופיה של החוק. תיתכנה טעויות ואי-הסכמות לרוב בנוגע ליישום, אך מה שחשוב כאן הוא העיקרון שיש ליישמו: העיקרון לפיו מטרת של החוק והממשל היא ההגנה על זכויות הפרט."

ברם,האמצעים הטכניים של מנגנון האכיפה וההגנה - המשטרה, הצבא ובתי המשפט - זקוקים למשאב עיקרי בכדי לתפקד כהלכה: מימון. המימון לפעולות המדינה בתחומים הנ"ל מגיע מן המסים אותם היא גובה מן האזרחים. בעיני ראנד (ולא רק בעיניה), כל צורה של גביית מסים מהווה פגיעה בזכות הטבעית של האדם לבעלותו המלאה על נכסיו ועל רווחיו מעמלו. מבחינה מוסרית, אכן מדובר בפגיעה: המדינה נוטלת מן האזרח חלק מן הרווחים אותם השיג בעמל רב. זהו אחד הקשיים עמם נאלץ הקפיטאליזם הטהור להתמודד - המחוייבות המוחלטת לחירויות הפרט לעומת הצורך של המדינה במקור מימון הנחוץ למימוש היכולת להגן על זכויות אלה במקרה הצורך. ומנין תגייס המדינה את ההון הנדרש?

ובכן, הקפיטאליסטים הטהורים גורסים כי בחברה האידיאלית לא יהיה צורך במערכות המיסוי המקובלות כיום. המדינה תוכל להשיג את ההון הדרוש לה בכדי לממן את אמצעי ההגנה שעליה לספק לאזרחיה על ידי גיוס תרומות מאזרחים, שישמחו לתת את חלקם בכדי לאפשר למדינתם להגן עליהם. אין מנוס, אפוא, מקיום צורה מסויימת של גביית כספים על ידי המדינה. בדרך זו או אחרת, היא תיאלץ להשיג את הכסף הדרוש למימון מחוייבויותיה.

המצב הקיים בישראל בפועל דומה לרוב מדינות העולם - המיסים הנגבים משמשים את המדינה לא רק לצרכי הגנה על חירויות הפרט הבסיסיות, אלא גם, בין היתר, לתשלומי העברה עבור האוכלוסיות החלשות בחברה - כוונתי כמובן לקצבאות הרווחה. אך בנוסף לכך, המשק הישראלי מושתת על עקרונות קפיטאליסטים רבים: כלכלת שוק חופשי ויזמות חופשית, אין הגבלות על קניין פרטי וקיים חופש עיסוק מוחלט.

בכל אופן, את הפוסט המדובר כתבתי לא בכדי לבחון את המציאות הכלכלית בישראל לאור הגותה של איין ראנד. כאמור, אני חש בכך שמבקרים רבים של איין ראנד מתייחסים לכתביה בשטחיות (שבה הם מאשימים דווקא אותה) וברדידות, וזאת עקב בורות מסויימת בנוגע להגותה. איין ראנד איננה פילוסופית שטחית. היא עוסקת בענייני חברה, מדינה וכלכלה מתוך תפישות ליברטריאניות בבסיסן, והיא דנה דיון מעמיק במבנה החברה האנושית האידאלית בעיניה ובדרכים שיש לנקוט בכדי להביא להתממשותה בפועל. בכך אין היא שונה מן ההוגים החשובים בתחום שהגותם נלמדת בהרחבה בפקולטות למדעי המדינה, כגון תומס הובס, ג'ון לוק, ג'ון רולס ואפילו - רחמנא לצלן - קרל מרקס. מבחינה ספרותית, ניתן לפסול באופן מנומק היטב את ספרי הפרוזה של ראנד כ"ילדותיים", "שטחיים" וקיצוניים", אך אם נקבל טיעונים אלה כנכונים, יש לפסול את כל הספרות הרומנטית.

מחזיר ידידות,

טל.