יום ראשון, 15 במאי 2016

20 שנים למתיחה שזעזעה את מדעי הרוח

פרופ' אלן סוקל הוא פיזיקאי באוניברסיטת ניו יורק. הוא עוסק במכניקה סטטיסטית ובקומבינטוריקה, ובנוסף לכך הוא מפרסם מאמרים בנושאים חברתיים ופילוסופיים, בייחוד בתחום הקשר בין מדע ובין תרבות.

כתב העת Social Text הוא כתב עת העוסק בתיאוריות חברתיות ביקורתיות היוצא לאור על- ידי אוניברסיטת דיוק בארצות-הברית. מתפרסמים בו מאמרים בנושאים מגוונים - חברה, תרבות, פוליטיקה, גזע ומגדר - הנידונים מנקודת מבט פוסט-קולוניאליסטית ופוסט-מודרניסטית.

גיליון האביב של כתב העת, שיצא לאור בשנת 1996 הוקדש למה שמכונה "מלחמת המדעים" הניטשת בין המדעים המדוייקים לבין מדעי החברה והרוח.  הגיליון הכיל מאמר פרי עטו של סוקל, שכותרתו Transgressing the Boundaries: Towards a Transformative Hermeneutics of Quantum Gravity. בעברית זה נשמע יותר מקצועי: "מרחיבים את הגבולות: לעבר הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של הכבידה הקוואנטית". במאמר זה ביקש סוקל להפריך אחת ולתמיד את טענותיהם של חוקרים במדעי הטבע שלפיהן לתיאוריות פילוסופיות אין השפעה ממשית על העבודה המדעית עצמה, באמצעות בחינה מחודשת של תיאוריות ובייחוד באמצעות פרשנות מעמיקה של מכניקת הקוואנטים. כך, למשל, הוא משתמש במשוואת השדה של איינשטיין כדי להוכיח את טיעונו העיקרי של ז'אק דרידה בזכות הרלטיביזם הסובייקטיבי: קבוע G של ניוטון והערך של פאי אינם נצחיים ואוניברסאליים, אלה משתנים שנגזרים מניתוקו של המתבונן מנקודה אובייקטיבית ברצף הזמן-חלל.

המאמר נשלח לכתב העת, התקבל, וכאמור פורסם (מבלי שעבר ביקורת עמיתים). מדובר במאמר שיכול היה לשמש טיעון חזק ביותר במאגר הביקורות שמטיחים סוציולוגים וחוקרי תרבות בדיסציפלינות השונות של מדעי הטבע - מאמר שתומך תמיכה נלהבת בביקורת פוסט-מודרניסטית של המדע, והוא עושה זאת באמצעות טיעונים המושתתים על תיאוריות של מדעי הטבע.

דא עקא, שהמאמר כולו, מתחילתו ועד סופו, הוא מתיחה ואחיזת עיניים. בחודש מאי באותה שנה, פירסם סוקל מאמר בכתב העת Lingua Franca, העוסק בנושאים פנים אקדמאים. כותרת המאמר הייתה "ניסוייו של פיזיקאי בלימודי תרבות" ובו הוא חשף כי המאמר הנ"ל בעל הכותרת הבומבאסטית הוא גיבוב של משפטים שאמנם נכונים מבחינה תחבירית, אך הם אינם אלא בליל של שמות ורעיונות שאין ביניהם כל קשר. בנוסף לכך, הוא עושה שימוש ברעיונות ספקולטיביים שהוצעו על יד מדענים מסוימים בשנים האחרונות (כמו "השדה המורפו-גנטי" של רופרט שלדרייק) ומציג אותם כתיאוריות מקובלות ומכוננות במחקר המדעי, מאזכר מונחים מתמטיים (כמו אקסיומת השוויון) וגוזר מהם טיעונים ערכיים חברתיים, ושאר הבלים.

המתיחה, הסביר סוקל, באה ממקום של דאגה ולא ממקום של לגלוג ציני גרידא. השיח הפוסט-מודרניסטי הפף לאורים ולתומים של תנועות השמאל ברחבי העולם, תנועות שנלחמות למען מטרות שסוקל אף הוא מכיר בחשיבותן: המלחמה בפערים חברתיים, בעוני , בנחשלות ובדיכוי של אוכלוסיות שונות ברחבי העולם. אבל הפרשנות והיישום של הרעיונות הפוסט-מודרניסטיים מתנכרים למדעים המדוייקים ורואים בהם כלי דיכוי ותעמולה של ממשלות ותאגידים בעלי-עניין, ומסרבים לקבל את הכלים המדוייקים, הלוגיים והרציונאליים המקובלים במתודה המדעית.
סוקל מסכם את דבריו בהבעת צער, שנובע מעצם היותו איש שמאל בעצמו, שפועל על פי לוגיקה ועובדות, בעוד רבים מחבריו לאידאולוגיה מבססים את טיעוניהם ומאבקיהם על שטויות וגיבובי מילים חסרי פשר.

המתיחה של סוקל היכתה גלים הן בקרב הקהילה האקדמית הן בציבור הרחב. עורכי כתב העת התגוננו על ידי הטחת האשמות תפלות בסוקל, אך הדבר לא שינה את העובדות. לא הייתה זו המילה האחרונה של סוקל במלחמת המדעים: כמה שנים לאחר מכן הוא פירסם את הספר Fashionable Nonsense בו הוא מנתח את דבריהם של קשת רחבה של הוגים פוסט-מודרניסטיים - ז'אק לאקאן, ז'וליה קריסטבה, ז'יל דלז, ז'אן בודריאר ואחרים - נגד המדע, ומראה את השגיאות והפגמים הרבים שבטיעוניהם, פגמים שמצביעים על חוסר הבנה מוחלטת בנושאים בהם הם עוסקים. הוא אף הקים אתר המרכז את המאמרים הקשורים לפרשה (המאמר הפותח הוא כמובן מאמר המתיחה עצמו).

אסיים את הסקירה הזו בהוכחה נוספת לשטחיות של ההגות הפוסט-מודרניסטית: אנדרו בולהאק מאוניברסיטת מונאש באוסטרליה העלה לרשת בשנת 2000 כלי רב עוצמה - Post Modern Generator, עמוד אינטרנט העושה שימוש באלגוריתם פשוט בכדי להפיק בן רגע מאמר "מקצועי", על פי סגנון הפוסט-מודרניסטי מובהק: שימוש בז'רגון "מקצועי" עמום ונטול-פשר ומספר רב של הפניות וציטוטים למאמרים של חוקרים אחרים (מאמרים שבעצמם אינם אלא ניתוחים וביקורות של הוגים אחרים). הנה תרגום של פסקה אקראית, בה אסיים את הדברים:

התמה המרכזית בעבודתו של רושדי היא מציאות התומכת בעצמה. לפיכך, מרקס משתמש במושג 'סיטואציוניזם פוסט-תרבותי' בכדי להצביע על תפקידו של הקורא כאמן. אם הפרדיגמה הפרה-דיאלקטית של הנרטיב תקפה, יהיה עלינו לבחור בין סיטואציוניזם פוסט-תרבותי לבין תיאוריה דיאלקטית.


אין תגובות:

פרסום תגובה