יום רביעי, 16 בספטמבר 2015

פוליטקלי-קורקט, פוליטיקלי-קורקט מדי...

מאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת האמריקאיAtlantic Magazine  (תרגום שלו פורסם בכתב העת המקוון  "אלכסון") מתאר בצבעים קודרים את אחד המרכיבים המרכזיים של האקלים החברתי של ציבור הסטודנטים באוניברסיטאות בארצות הברית: שיח ה"פוליטיקלי-קורקט" הולך ומשתלט על הקמפוסים, ברמות שלא נודעו עד כה. כל התבטאות, מילולית או כתובה, בכל הקשר אקדמי (מאמר, כנס או הרצאה), שסטודנט כלשהו ימצא אותה כפוגענית או מעליבה בדרך כלשהי, מוקעת כפסולה ועליה להיות מושתקת. מדובר בתהליך שצומח מלמטה למעלה, כלומר: מן הסטודנטים אל אנשי הסגל, עד לעדי השפעה ממשית על הרצאות ועל תכני הלימוד בכלל. להלן תמצית התיאור של חומרת הבעיה, מתוך המאמר:

התנועה הנוכחית עוסקת בראש ובראשונה ברווחה רגשית. היא יוצאת מנקודת הנחה שהנפש הסטודנטיאלית שברירית להפליא ולכן יש להגן על הסטודנטים מנזק פסיכולוגי.... המגמה הזאת מאיימת להזיק בצורה משמעותית לאיכות המחקר והאוניברסיטאות בארצות הברית; אפשר להקדיש מאמר שלם לפירוט כל הסכנות שיש בה.

מגמה בעייתית זו (שתוארה מהיבט אחר גם באתר "מידה") נובעת, בין היתר, מהלך הרוח הסוציאליסטי וה"שוויוני" הנפוץ כל-כך בתרבות המערבית בעשורים האחרונים, וכן מזרמים אופנתיים בפסיכולוגיה הדוגלים ב"התחברות לרגש" על חשבון חשיבה ביקורתית מושכלת ורציונאלית. אחרי הכל, מדוע עלי להתאמץ כדי לשפר את עצמי, כאשר אני פשוט יכול לבנות את אישיותי כ"פגוע ונעלב"? למה לחתור לקידומי האישי על ידי הישגים יצרניים המבוססים על כישוריי ויכולותיי, כאשר תחת זאת אני יכול לבחור באפשרות הנוחה ביותר - לחבוש את כובע "הקורבן" הפגוע ולדרוש מהסביבה התחשבות ופיצוי? למה לגבש לעצמי זהות אינדיבידואלית, כאשר אפשר לחסות תחת מטריית ה"זהות הקולקטיבית", שעל-פיה אם אני משתייך לקבוצה "מוחלשת ומדוכאת", זה הופך אותי אוטומאטית גם ל"מוחלש ומדוכא", ללא כל קשר למצבי הגופני/פסיכולוגי/סוציו-אקונומי האמיתי?
ראוי לציין, שהמאמר מתייחס לכלל ציבור הסטונדנטים האמריקאים כאל מקשה אחת. אין איזכור לניתוח סטטיסטי כלשהו לגבי תפוצת התופעה במוסדות שונים או בפקולטות שונות. מעניין יהיה להשוות, למשל, את היקף התופעה בפקולטות למדעי הרוח והחברה אל מול הפקולטות למדעים מדוייקים...






אין תגובות:

פרסום תגובה