יום ראשון, 21 באפריל 2013

קרל פופר ועקרון ההפרכה


בשנות ה-50 של המאה הקודמת נשא הפילוסוף קרל פופר הרצאה בה נישא להציג לענות על השאלה: ידיעה מדעית מהי? ההרצאה נפתחת בתיאור הבעיה העיקרית עמה יש מנסה להתמודד: ההבחנה בין מדע לבין פסאודו-מדע, בלשונו של פופר. הוא דן בתיאוריות חברתיות "מדעיות" - הפסיכואנליזה והמרקסיזם - ומוצא פגם בכך שחסידיהן מציגים אותן כחסינות מכל אפשרות של הפרכה. לטענתו, לכל תיאוריה ניתן למצוא מספר בלתי מוגבל של אישושים. לפיכך, אישוש תיאוריה בכדי להעניק לה מעמד מדעי (או לחזקו) - אין בו די. יתר על כן, אנשים המחזיקים בתיאוריות שהסתברו כמופרכות מוסיפים להחזיק בהן על ידי תוספות אד-הוק או פרשנויות 'מחודשות'.  שורש הבעיה, לדבריו, נעוץ בתפישה של המתודה המדעית המקובלת בזמנו: אימות השערות על ידי תצפיות והסקת מסקנות אינדוקטיביות. פופר מנתח את בעיית האינדוקציה (כפי שהוצגה על-ידי דיוויד יוּם) מן ההיבט הגנטי-פסיכולוגי: כיצד בני האדם לומדים מן הניסיון?

יוּם מצביע על הבעייה הלוגית של האינדוקציה, אך במובלע הוא מעניק לה תקפות פסיכולוגית: בני האדם התרגלו להאמין בחוקיות הקיימת בדברים חוזרים ונשנים; האינדוקציה מהווה בסיס פסיכולוגי ללמידה. פופר חולק על יום וטוען כי גם מבחינה פסיכולוגית האינדוקציה אינה תקפה ואינה יכולה לשמש כבסיס ללמידה, וזאת משלוש סיבות אמפיריות:
1.      כל תהליך החוזר על עצמו, על פי חוקיות מסוימת, משכיח במוקדם או במאוחר את קיומו של הכלל והופך לחלק מן "המנגנון האוטומטי" של הפעילות האנושית. אין האדם מודע לסדירות ולחוקיות של פעולות קבועות שהוא מבצע או נחשף אליהן (עצם העובדה שאדם מדליק ומכבה את האור בביתו אינה מעניקה לו ידע בתורת החשמל ודרכי פעולתו).
2.      הרגל, שנוצר בעקבות למידה (כפי שמקובל להניח), איננו תוצאה של הישנות תהליך מסוים. שוב, מה שמתרחש בפועל הוא ההפך: רק כאשר ההרגל נוצר ומתגבש, מתחילה ההישנות. פופר מעלה טענה זו בתגובה לקביעתו של יום לפיה האמונה בחוקיות ובסיבתיות נובעת מתוך הרגל. קביעה זו שגויה. ההרגל הוא שקודם להישנות ולמתן החוקיות.
3.      פעמים רבות, אמונה בחוקיות נוצרת על סמך התנסות יחידה. במקרים כאלה ברור כי יהיה זה חסר טעם לדבר על "הרגל", או אפילו לצפות שתתקיים חוקיות מסויימת.

מלבד הביקורת האמפירית מותח פופר גם ביקורת לוגית: בכדי להגדיר סדרה של מאורעות עוקבים כ"חזרה", נהיה חייבים לטעון כי כל הישנות של מאורע זהה לחלוטין לקודמתה, מכל היבט אפשרי. בפועל, הדבר איננו כך. הזהות הינה אקט של פרשנות סובייקטיבית. רק מנקודת-ראות מסויימת (וניתן לומר גם: שטחית), נוכל לטעון לזהות בין מאורעות. מכאן נובע, כי תפישה של רצף מאורעות כדומים זה לזה מחייבת פרשנות המסתמכת על הכרה קודמת; ההכרה הקודמת מסתמכת אף היא על הכרה שקדמה לה, וכן הלאה, עד לרגרסיה אינסופית.
החוקיות ה"קיימת" בתופעות איננה תוצאה של הישנות, אלא מושג ההישנות נוצר עקב ציפייה לחוקיות הקיימת בתודעה האנושית - אנו מנסים לכפות חוקיות על רצף זה או אחר של תופעות ואנו מאמינים כי אנו מגלים חוקיות שכבר קיימת. התיאוריות המדעיות מבוססות על דמיון והמצאה - על השערות, הניתנות להפרכה אם אינן עומדות בתצפית. בדרך זו ניתן להציג את הלמידה כהליך לא אינדוקטיבי.

המדע נבנה מן התיאוריה אל התצפיות (ולא להיפך, כפי שמקובל לחשוב). כל תצפית היא סלקטיבית, תלויה בנסיבות, והיא מניחה מראש את קיומם של אינטרסים מסוימים ונקודות-ראות מסוימות. אלו, בתורם, מניחים מראש נקודות-ראות והתייחסויות קודמות. כאן, בניגוד לביקורת לעיל, אנו לא נקלעים לרגרסיה, משום שנקודת המוצא היא ציפיות מסויימות ה"צרובות" בתודעה. אחת מהן היא הציפיה למצוא חוקיות בכל רצף של תופעות, ציפייה שמובילה ליצירת והמצאת תיאוריות, הניתנות להפרכה או לחיזוק על-ידי תצפיות.
אם מקבלים את דברי יום על הבעייתיות של האינדוקציה, הרי שאין כל ערך לחשיבה מדעית רציונאלית - כל תיאוריה מדעית מבוססת על מבנה אינדוקטיבי שאינו תקף לוגית. אליבא דפופר, יום שוגה בכך שהוא כרוך היסקים רציונאליים עם חשיבה דוגמאטית: אמנם לא ניתן לאמת אינדוקטיבית תקפות של תיאוריות, אך ניתן להציג טיעון דדוקטיבי תקף להפרכה של תיאוריות; כאן, גורס פופר, נמצא הבסיס הרציונאלי של המדע - בנכונות להעמיד במבחן את התיאוריות שאנו מאמינים בהן, שוב ושוב, ולהחליפן בתיאוריות נכונות או טובות יותר. גם אם הבעיה הלוגית של הסקת מסקנות אינדוקטיביות נותרת בעינה, הרי שחשיבותה מנוטרלת אם מעבירים את הבסיס הרציונאלי של המדע מן החשיבה הדוגמאטית הסגורה אל החשיבה הביקורתית הפתוחה, המתחדשת. אין כל אי-רציונאליות בנכונות לקבל באופן ארעי את נכונותן של תיאוריות מסוימות.
לכן, טוען פופר שתיאוריה מדעית היא תיאוריה הניתנת להפרכה או לסתירה: "בחירוּת היא הינתנות להפרכה". תיאוריה שאיננה ניתנת לבחינה - איננה תיאוריה מדעית; רק ראיות שנתקבלו מתוך ניסיון רציני להפריך תיאוריה כלשהיא, הן ראיות מאששות. פופר מטיל את עיקר הכובד של החקירה המדעית על ההפרכה, ולא על האישוש. תפקידו של עיקרון ההפרכההוא לקבוע קריטריון להבחנה בין מערכות פסוקים המייצגות מדעים אמפיריים לבין מערכות פסוקים המייצגות תורות מטאפיסיות, או אפילו דתיות.

מציאת קריטריון כזה הייתה מטרתם של חברי "החוג הווינאי": כיצד ניתן להבחין בין פסוקים בעלי משמעות לבין פסוקים חסרי משמעות? תשובת חברי החוג הייתה: משפט הינו בעל משמעות אך ורק אם הוא ניתן לאימות אמפירי, או אם הוא משפט אנליטי (משפט שאמיתי מעצם המשמעות של מרכיביו. דוגמה קלאסית למשפט אנליטי: "רווק הוא גבר שאינו נשוי"). קריטריון זה כונה "עקרון האימות".
למראית עין, ישנה חפיפה בין עקרון ההפרכיות לבין עקרון האימות של הפוזיטיביזם הלוגי: שתי העקרונות מציעים קריטריון מוגדר היטב להבחנה בין משפטים שהינם בעלי משמעות מדעית לבין כאלה שאינם. אך פופר, שפעל במקביל לאנשי החוג הווינאי ואף היה מיודד עם אחדים מהם, לא קיבל את תפישתם של במלואה: לדבריו, עקרון האימות מטפל בהיגדים בודדים כיחידות נפרדות בלתי-תלויות זו בזו. באורח זה, ניתן לאשש באופן אמפירי משפטים של תורות לא-מדעיות, כגון אסטרולוגיה. לעומת זאת, עקרון ההפרכיות אינו מאפשר לאסטרולוגיה ולתורות דומות "לחדור" אל עולם המדע. לפיכך, גם אם לעולם לא נוכל בוודאות לדעת מה נכון, נוכל בוודאות לדעת מה איננו נכון.

אין תגובות:

פרסום תגובה