טוד אייקין,
חבר קונגרס אמריקאי ומועמד לתפקיד סנטור מטעם מדינת מיזורי, טען לאחרונה כי אישה שנאנסה לא יכולה להרות כתוצאה מן האונס, משום שהטראומה מונעת מרחמה לקלוט את
העובר. אני חושב שאין טעם להכביר מילים על פניני חכמה אלו, שיוצאות מפיו של אדם
המשפיע במישרין על תהליכי קבלת ההחלטות במעצמה הגדולה בעולם. אך הדברים נוגעים
במרכיב מרכזי בתרבות האמריקאית: עניין הפסקות ההיריון היזומות - הפלה מלאכותית. בארצות
הברית אמנם קיימת הפרדה בין הדת למדינה, אך לא בין הדת לחברה, וחלקים גדולים מציבור אזרחיה
מתנגדים נחרצות להפלות, מטעמים דתיים ומוסריים. כבכל תקופה הקודמת לבחירות
לנשיאות, נושא ההפלות שב ועולה לכותרות בארצות הברית, וכל מועמד נדרש להביע את
עמדתו בנושא. שוב ניטשים וויכוחים בין המתנגדים המושבעים להפלות מן הצד השמרני
(הרפובליקנים ותומכיהם), לבין המצדדים בהפלות מן הצד הליבראלי (הדמוקראטים
ותומכיהם). ככלל, ההפלות מותרות בארצות הברית, אך מדינות רבות חוקקו חוקים המקשים על
התהליך ומגבילים אותו.
סוגיית
ההפלות עוסקת בשאלות הפילוסופיות המהותיות ביותר: האם דינו של עובר הוא כדין אדם
חי? ובכלל, מהם החיים? מאיזה רגע ניתן להגדיר אורגניזם כלשהו כיצור חי? מהי מודעות
עצמית ומהו הקשר בינה לבין החיים? ויתר על כן: אילו מחויבויות יש לחברה כלפי היצור
החי, ואילו מחויבויות יש לו כלפי החברה?
שאלות
אלו הן חלק מן השאלות שעדיין לא נמצא להם מענה הולם. מדענים ופילוסופים מתחבטים
בהם במשך מאות שנים, אך מרבית בני האדם כמעט ואינם מתעניינים בנושאים מופשטים
ומצפים להכרעות מעשיות. בנקודה זו נכנסת לתמונה מערכת המשפט בחברה המדינית.
מערכת המשפט הינה הזרוע המבצעת של המוסר, בנוסף להיותה רשות ממלכתית המהווה חלק
ממנגנון אכיפת הסדר החברתי. פסקי הדין מתבססים על חוקי המדינה ועל החלטות משפטיות
קודמות, וכולם כאחד מושתתים על עקרונות המוסר הקיימים בחברה (שלעתים לא כולם
מקבלים ביטוי הולם במסגרת החוק הפורמאלי). במקום בו הפילוסופיה והאתיקה מותירות
שאלות פתוחות ואף מודה בקושי או באי-האפשרות לענות על שאלות אלה, המשפט נדרש
להכריע בהן באופן חד-משמעי, ואף להורות על דרכי פעולה במצב נתון. בעוד הפילוסופים
נאלצים להסתפק במילים, המשפט נדרש למעשים.
השופטת טובה
שטרסברג-כהן מתמצתת את מעמדו של העובר במשפט הישראלי: החקיקה בישראל, שמטבע הדברים
עושה שימוש רב במונח "אדם" (הדוגמה הבסיסית ביותר היא חוק יסוד כבוד
האדם וחירותו) כלל אינה נדרשת להגדרה מפורשת של המונח. במשפט הישראלי אין זיהוי חד
משמעי של "עובר" עם "אדם" - יתר על כן, בחוק איסור התערבות
גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאי רביה) התשנ"ט 1999 מופיעה ההתייחסות
ל"אדם או עובר" - משמע האחד איננו מזוהה מיניה-וביה עם השני. עובר ייחשב
לאדם רק לאחר לידה מוצלחת, בה יצא חי מרחם אמו. הפסקת הריון הינה עבירה פלילית (על
פי סעיף 313 לחוק העונשין התשל"ז 1977), והיא מותרת אך ורק על פי אמות מידה
שנקבעו בחוק, הנתונים לשיפוט וועדה מטעם משרד הבריאות. עם זאת, כאמור, כל החקיקה
בעניין מכוונת לשמירה על האינטרסים של העובר לאחר לידתו, תוך כדי שמירה על
זכויותיה של האם מתוך התחשבות באוטונומיה שלה על גופה. במהלך ההיריון, כאמור, העובר
עדיין איננו נחשב אדם.
האמנם צודקים המשפטנים בישראל? מתנגדי ההפלות המושבעים, בארץ ובעולם
כולו, שוללים נחרצות את אי-זיהוי העובר כאדם חי; לדידם, העובר נחשב אדם החל מרגע
היקלטו ברחם ותחילת התפתחותו. עם זאת, האינטואיציה של מרבית האנשים מתקשה לדעת
כיצד הרקמה האנושית הנמצאת בתוך בטן תופחת של אישה היא אדם במלוא מובן המילה. המחוקקים
והשופטים בישראל אינם נכנסים לעובי הקורה המוסרית והפילוסופית - הניסיונות למצוא הגדרה
מדויקת וחד משמעית למושג "אדם" כרוכים גם בניסיונות למצוא מענה לשאלה
מהם "חיים". קיתונות של דיו נשפכו בנוגע לסוגייה זו והוצעו אין-ספור
הצעות להגדרת מכלול התכונות המגדירות את האדם ומבדילות אותו משאר בעלי החיים.
ברצוני להתבונן כאן באחת מהצעות אלה - הרצון, כאחד הכוחות המניעים את האדם
לביצוע פעולה וכקריטריון לקיומם של חיים תודעתיים. מושג הרצון מוטמע באחת הסוגיות
הפילוסופיות והמדעיות הקשות ביותר: הבעיה הפסיכו-פיסית, הקשר בין הגוף לנפש.
ישעיהו לייבוביץ' הדגיש (בעקבות שפינוזה) כי "בקוסמוס כולו, מגרעיני האטומים
עד המטא-גלקסיה, נעדר הגורם של הרצון, שאינו קיים אלא באדם - היצור בעל תודעת
עצמו". האדם יכול לבצע בכל רגע נתון מגוון רחב של פעולות, גופניות ומנטאליות,
אך הבחירה בפעולה זו אחרת מותנית ברצונו. מדוע לדעת לייבוביץ' הרצון הוא מאפיין
אנושי בלעדי - האם לא נוכל לטעום שגם בעל חיים עושה דבר מה מכוח רצונו? בכדי להשיב
על שאלה זו נוכל לצמצם את הגדרת המושג ולהוציא מתוכו את מכלול הצרכים הביולוגיים
(רעב, צמא וכד') ואת התכונות המכונות "אינסטינקטים". לפיכך, ייתכן כי
שני אנשים או יותר ייקלעו לאותן נסיבות, אך רק אצל אחד מהם יתעורר הרצון לבצע
פעולה כלשהי. בנוסף, אדם אוכל או ישן כי גופו זקוק לכך, אך הבחירה האם לצפות בסרט
מתח או להאזין לקונצרט המשודר ברדיו היא עניין של בחירה רצונית, על פי טעמו
והעדפותיו. (הפרדה זו היוותה את בסיס תפישת "מותר האדם" שהייתה מקובלת
בימי הביניים ועד שלהי תקופת ההשכלה. בימינו, רבים טוענים כי אין סיבה שלא להכליל
את הרצון בין תכונותיהם של בעלי החיים.)
ברם, יש
לסייג קביעה זו: במקרים רבים האדם מבצע פעולות שגורמות לתוצאות אליהן לא התכוון כלל
- פעולות שהיו כרוכות ברשלנות או במחדל, כגון תאונות הדרכים לסוגיהן. במקרים כאלה
ניתן לומר כי לאדם היה רצון לבצע פעולה מסוימת, אך עקב נסיבות מסוימות הפעולה גרמה
לתוצאות שאליהן לא התכוון. בנוסף לכך, יש מקרים בהם האדם עושה דבר-מה בניגוד
לרצונו. עובד בחנות שנאלץ למסור את הכסף בקופה לשודד שמאיים עליו באקדח, עושה זאת
אף על פי שאין לו רצון לעשות זאת; גופו מבצע את הפעולות הנדרשות למסירת הכסף למרות
שהוא עצמו אינו רוצה בכך. אך תודעתו ויכולת החשיבה שלו מביאים אותו לכדי הבנה שאם
לא יציית לשודד, הוא עלול למות. לכן, פעמים רבות המונח "רצון" במשמעותו
האידיאלית מופע כחלק מן המושג "רצון חופשי". הגם שמושג זה הוא מורכב עד
מאוד, רבים מפרשים אותו כיכולתו של האדם לבחור לפעול אחרת ממה שבחר בפועל.
לפיכך, כאשר אנו אומרים שפלוני ביצע פעולה מסויימת - "
X עשה Y", אנו מניחים מראש
שעלה בתודעתו של X הרצון לבצע את Y, והוא אכן ביצע את Y ככל
שהתאפשר בידו.
נניח אפוא
לצורך הדיון כי הרצון החופשי הוא תכונה ייחודית למין האנושי, ונשוב אל עניין
העוברים: האם לעובר יש רצון? נדמיין מצב בו רופא נשים שבדק אישה בהיריון, גרם נזק
לעובר התהליך הבדיקה עקב רשלנות. האם העובר יוכל לתבוע את הרופא? האם נוכל להתייחס
להיגד "עובר תבע לדין את הרופא שטיפל באימו" כאל משפט בעל משמעות?
אינטואיטיבית, ההיגד הזה אינו מתקבל על הדעת. עובר איננו יכול לתבוע אדם, עובר
איננו יצור חי, בעל תודעה, שיכול לתבוע אדם אחר לדין. הוא אף אינו מסוגל לאכול
בכוחות עצמו. ניתן אפוא לטעון כי היות אדם בעל תודעה הינה תנאי הכרחי לביצוע פעולה
כלשהי, לרבות הגשת תביעה משפטית. נדמיין מצב בו נולד תינוק עם מום כלשהו, אותו
ניתן היה לאבחן בזמן הלידה, אך עקב רשלנותו של הרופא שבדק את אימו הדבר לא נעשה.
האם תינוק זה רשאי לתבוע את הרופא? "תינוק בן שישה חודשים תבע לדין את הרופא
שטיפל באימו" - מה עשוי להיות יחסנו אל משפט כזה? תינוק בן שישה חודשים הינו ללא ספק יצור חי.
האם הוא בעל תודעה? לכאורה התשובה היא חיובית - הוא מודע לסביבתו, לצרכיו
ולרצונותיו, גם אם הוא עדיין לא מסוגל להשתמש בשפה בכדי להביע אותם. לעומת זאת,
יהיה זה אווילי לטעון כי הוא מודע לאפשרותו לתבוע אדם לדין, או לכך שיש לו בעצם
עילה לתביעה, ולכן יתעורר בו הרצון להגיש תביעה.
האם ניתן
לטעון כי בעובר התעורר הרצון לתבוע לדין את הרופא שטיפל באימו? אם התשובה לכך היא
שלילית, ואם, כפי שנטען לעיל, הרצון הינו מרכיב הכרחי של כל פעולה אנושית, נראה כי
אכן לא ניתן להגדיר את העובר כאדם. אך אין כל ספק, שיש לפנינו עוד כברת דרך
ארוכה עד להגדרה הולמת של המושגים "רצון" ו-"חיים", הגדרה
שתאפשר תשובות מדויקות יותר לשאלות שהוצגו לעיל.
היות וקיבלנו שאלות ביחס לפוסט זה, אנחנו מביאים התייחסויות שונות של אנשים בתחום:
ד"ר ישראל שפירא מומחה אולטרא סאונד:
היות וקיבלנו שאלות ביחס לפוסט זה, אנחנו מביאים התייחסויות שונות של אנשים בתחום:
ד"ר ישראל שפירא מומחה אולטרא סאונד:
עזיז שלום,
אם הבנתי נכון, השאלה שגם אני התבקשתי לענות עלי היה “האם במקרים של רשלנות רפואית בהריון, בהם נגרם נזק לעובר ... האם במצב זה ניתן להפיל גם בשלב מאוחר יותר?!”
ההיתר להפיל עקב מום בעובר, בין אם מאוחר בהיריון ובין אם מוקדם, אינו תלוי בשאלה אם היתה או לא היתה בדיקה רשלנית. ההיתר תלוי בסוג המום (מבחינת דרגת הנכות שתיגרם ליילוד) ובגיל ההריון בעת הפסקת ההריון המתבקשת.
בכרונולוגית ההיתרים במדינת ישראל היו שלושה שלבים בעניין זה ואני אתן לך להלן הרצאה קצרה על ההיסטוריה של ההפלות המאוחרות בארץ.
תחילה לא דובר כלל על גיל ההריון. בכל בית חולים היתה וועדה להפסקת הריון שדנה בכל מקרה לגופו על פי הקריטריונים שבחוק. מדובר "חוק העונשין (הפסקת הריון) תשל"ז 1977" והתקנות לחוק משנת 1980 על פי אישור משרד הבריאות ובחתימת שר הבריאות.
סעיפי החוק: החוק מתיר הפסקת הריון במקרים הבאים:
1. האישה היא למטה מגיל הנישואין המינימאלי (גיל 17 ) או שמלאו לה 40 שנה.
2. ההריון נובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי, מגילוי עריות או שהוא מחוץ
לנישואין.
3. העובר עלול להיות בעל מום גופני או נפשי.
4. המשך ההריון עלול לסכן את חיי האישה או לגרום לה נזק גופני או נפשי.
ראיתי במייל שלך את הקישור לדיון בנושא חבר הקונגרס האמריקאי טוד אקין, ששלל היתר להפסיק הריון שבא כתוצאה מ"אונס לגיטימי" (מושג מצמרר של מוח מעוות). מבחינה זאת סעיף 2 לחוק שלנו מקל ומתיר לא רק הפסקת הריון במקרה של אונס אלא אף הפסקת הריון במקרה של יחסי מין מרצון, אם היה זה מחוץ למסגרת הנישואין.
אולי ל"זקנים" שבינינו אזכיר שהיה פעם "סעיף 5" שאפשר להתיר הפסקת הריון מסיבות סוציאליות, אך הוא בוטל בלחץ המפלגות הדתיות.
אבל אתייחס כאן רק לסעיף 3 ("העובר עלול להיות בעל נזק גופני או נפשי").
שים לב שהחוק לא מתייחס למידת הנזק. האם איבחון של אצבע שישית מצדיק הפסקת הריון? מכיוון שלא הוגדרה מידת הנזק, ההיתר או הסירוב היה תלוי מאד בהרכב האישי של חברי הוועדה (בוועדה ישבו לרוב שני רופאים ועובדת סוציאלית) והיה גם הבדל משמעותי בין בתי החולים מכיוון שמנהלי מחלקות נהגו (ונוהגים עד היום) להפעיל את מרותם על הוועדה בהתאם להשקפת חייהם. כמו שידוע לכם, בבתי חולים רבים היחס בין המנהל לרופאיו דומה ליחס בין הפֶאוֹדָל לאָרִיסָיו. עקב "אימת המנהל", בוועדות הרבות שישבתי בהן כרופא מטעם מחלקת נשים ויולדות, היה גבול לדרור שיכולתי לתת להשקפותיי הליברליות.
החוק והתקנות לא התייחסו תחילה לגיל ההריון, אבל מכיוון שעד לפני עד לפני כ-30 שנה לא נהגו בד"כ לבצע הפסקות הריון מאוחרות או בשמן הרישמי, "בשלב החַיּוּת ", כלומר שהילוד עלול להישאר בחיים. המקרים היחידים והנדירים שאני זוכר מתחילת שנות השמונים היו של הידרוצפלוס, ראש גדול מאד עקב ריבוי מים בחדרים, שבהם ה"תרוץ" היה שעקב גודלו הראש לא ייצא בלידה, ואי לכך, בעת הלידה ממש, כשצוואר הרחם כבר פתוח, היו דוקרים מלמטה את ראש התינוק ומנקזים ממנו את המים על מנת לאפשר יציאתו. ברוב המקרים היתה הפעולה גורמת למותו. משהו מזעזע אמיתי. אני זוכר מקרה אחד מתחילת שנות השמונים שבו אבחנתי באולטרה-סאונד הידרוצפלוס בסוף ההריון, אלא שמסיבות אימהיות היה צורך לבצע ניתוח קיסרי (לאישה היו שני ניתוחים קיסריים קודמים ולכן לידה נרתיקית עלולה לגרום לקרע ברחם וסיכון חיי האישה). האישה לא היתה מעוניינת בילד חי (וכמובן פגוע קשה). מנהל המחלקה שלי ביצע את הניתוח הקיסרי והייתי נוכח בו. מכיוון שלאחר הוצאת התינוק מהרחם הריגתו תיחשב לרצח, הוא ביצע את ניקוז ראש העובר בעת הניתוח, באמצעות מחט עבה, דרך דופן הרחם וזאת לאחר פתיחת הבטן וטרם פתיחת דופן הרחם. אחר כך בוצע גם חתך בדופן הרחם והתינוק נולד. הסתבר בהמשך שפעולת הניקוז לא גרמה למותו והוא המשיך לחיות עם הידרוצפלוס ופיגור פסיכומוטורי קשה. אלה היו מקרים מאד נדירים ומאד לא סימפטיים ותמיד חיכו עד הלידה ממש.
באמצע שנות השמונים החל הנוהג להשתנות. אני זוכר את המקרה הראשון של הפסקת הריון מאוחרת שבוצעה אצלנו לאחר שאיבחנתי בשבוע 35 עובר עם גמדות קשה מסוג שמלווה בנכויות קשות ביותר. ניסיתי לשכנע את מנהל המחלקה שכישוריי הסונוגרפיים מאפשרים לי לסיים את חיי העובר טרם ההפלה בצורה מהירה (כי הרי סתם זירוז ללא פעולה מקדימה יסתיים בלידת תינוק חי ופגוע קשה). אני לא הצלחתי לשכנע את הבוס, אבל הבעל של האישה ההרה הצליח. בשיחה מרגשת בין השניים הוא אמר למהל המחלקה שלי: "אני מוכן שתמשיכו בהיריון אם תבטיח לי שאם ייוולד ילד פגוע, אתה תיקח אותו ותגדל אותו בעצמך". משפט זה הזיז לו משהו וההיתר מהבוס הגיע. הפעולה שעשיתי היתה אותה פעולה שאני מבצע במקרים אלה עד היום: תחת הנחייה סונוגרפית, אני מזריק KCl ישירות ללב העובר עם הפסקה מיידית של פעולת הלב ומוות מיידי שלו. לפעולה זאת קוראים feticide. בהמשך מזרזים לידה כרגיל. ככל הידוע לי, מקרה זה (ואני זוכר עדיין את שם האישה) היה הראשון של הפסקת הריון מאוחרת והוא היה במסגרת החוק, כי כאמור לא היתה בחוק מגבלה של גיל ההיריון.
בהמשך, פעולה זאת ננקטה גם בבתי חולים אחרים וככל שבדיקות האולטרה-סאונד נעשו נפוצות יותר, התרבו המקרים של גילוי מומים בשלבי הריון מאוחרים. אגב, מום שמתגלה מאוחר אינו אומר בהכרח שמישהו התרשל בעת סקירה מוקדמת יותר. יש מומים המתבטאים מאוחר רק בשלישי האחרון של ההריון. רק לאחרונה נתתי חוות דעת בבית המשפט המחוזי בחיפה עקב תביעה נגד רופאה מנצרת ש"לא איבחנה" בסקירה בשבוע 22 מום קשה במוח העובר שנקרא "מפרצת של הוריד ע"ש גלן" כשהילוד פגוע קשות. כתבתי "לא איבחנה" במרכאות, כי מום זה אף לא מופיע בשלב שבו היא עשתה את הסקירה. הוא נמנה עם רשימה של מומים שהופעתם הסונוגרפית היא רק בשליש השלישי של ההיריון ויש לא מעט כאלה.
כשהחלו להתרבות הפסקות ההריון המאוחרות, הוחלט במשרד הבריאות שלא כל וועדה להפסקות הריון תוכל לדון בבקשות להפסקות הריון בשלב החיות (אחרי שבוע 23). אי לכך מינה מנכ"ל משרד הבריאות "ועדות על להפסקת הריון מאוחרת" בבתי חולים מרכזיים בלבד (ועדות רגילות יש בכל בית חולים). הרכב חברי הוועדה היה רחב יותר ובכיר יותר מאשר בוועדות הרגילות. גם כאן, כמובן, לא היתה אחידות בהחלטת הוועדות מכיוון שהחוק לא הגדיר מה צריכה להיות חומרת המום. כמובן ש"מום קל" יחסית שללא שהיות היה מאושר בוועדה בהריון צעיר, לא בהכרח היה מאושר בוועדת על. זאת, כמובן, בהתחשב בעובדה שהפסקת ההריון כרוכה בפעולה המאד לא נעימה (גם למבצע) של הריגת העובר ברחם. אבל עדיין לא היו קריטריונים כלשהם, כך שאותו מקרה יכול היה בקלות להידחות בוועדה אחת ולהתקבל בוועדה אחרת.
בשלב מסוים, לדעתי בהשפעת קולגה שלי שהיה בתפקיד מרכזי באותה את ודעותיו תמיד היו שמרניות, הוחלט במשרד הבריאות לפרסם הנחיות חדשות שבפועל מגבילות את שיקול הדעת של וועדות העל. מנכ"ל משרד הבריאות הוציא חוזר (בדצמבר 2007) שהוא התקף גם היום.
בהנחיות אלה נקבע כי גם הסעיפים המתירים הפסקת הריון לפי החוק, לא יחולו באופן אוטומטי לאחר שבוע 24. כך למשל במקרה של סעיפים 1 ו-2 ("האישה היא למטה מגיל הנישואין או שמלאו לה 40 שנה, או כאשר ההריון נוצר מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי או מיחסי עריות, או שהוא לא מנישואין") ניתן לאשר רק על סמך "נימוקים כבדי משקל המבוססים על הצגת חומר מתועד
ואמין".
לגבי אישור הפסקת הריון אחרי שבוע 24 הכלל הוא ש"ככל שגיל ההריון מתקדם יותר יש צורך
במגבלה תפקודית בדרגת חומרה גבוהה יותר הצפויה לוולד, ולפחות דרגת הסתברות משמעותית (30% לפחות) לקיום המגבלה האמורה, כדי להצדיק אישור הפסקת הריון בשלב החיות".
כשצפוי מום שיגרום ל"מגבלה בינונית בתפקוד", אין לאשר הפסקת הריון אחרי שבוע 24.
בתקופה 24-27 שבועות ניתן לאשר רק אם צפויה "מגבלה בינונית בתפקוד" בסבירות של יותר מ-30%.
ניתן לאשר הפסקת הריון גם אחרי שבוע 24 אם מדובר במגבלה קשה בתפקוד שמצריכה את עזרת הזולת כל החיים, ושסבירות קיומה מעל 30%. לשם המחשה אומר שעם נמצא למשל מום מוחי שעלול בסבירות של 27% לגרום ללידת ילד עם שיתוק מוחין שכולל פיגור שכלי קשה ושיתוק מוטורי, אין לאשר הפסקת הריון (27 זה פחות מ-30).
למי שמתעניין הנה לינק לתקנות הנ"ל שהכנסתי לאתר החברה לאולטרה-סאונד (שאני מנהל ומתחזק אותו):http://www.isuog.org.il/img/
אני מכיר אישית כמה טרגדיות נוראיות שנגרמו עקב לידת תינוקות עם פיגור קשה, שלא אושרה להן הפסקת הריון בעקבות התקנות (יש רופאים בוועדות העל שלא רוצים להסתבך עם משרד הבריאות ויש אחרים שמצפונם לא מאפשר להם להשלים עם התקנות).
יש גם בעיות שהתקנות כלל לא עונות עליהן. כך למשל, במגזר הערבי, לא עברה מהעולם הצרה שנקראת רצח בגלל כבוד המשפחה. דווקא בנות מהמגזר לא מגיעות לוועדה בשלבים המוקדמים. יש מקרים שבהם ברור שאם לא תאושר הפסקת הריון ועצם ההריון יתגלה – הבחורה תירצח. היו מקרים שלא האמינו לאישה והסתיימו ברצח. עזיז, בתור באר-שבעי אולי אתה זוכר שלפני מספר שנים, אחד הרוצחים היה רופא ילדים מסורוקה!
בעיה אחרת היא שבמרבית המומים אין בכלל עבודות שנותנות חיזוי סטטיסטי המנבא את מידת התפקוד.
אבל למרות כל המגבלות שהזכרתי, אנחנו עדיין ליברלים מאד יחסית בהפסקות הריון מאוחרות יחסית לרוב מדינות העולם, גם למדינות המערב.
לא ברור לי איך מרצון לתת תשובה קצרה יצא בסוף שנתתי הרצאה שלמה.
להתראות
ישראל
תודה רבה על המאמר הנפלא, את כותבת מצויין ומאוד נהנתי. האם במקרים של רשלנות רפואית בהריון, בהם נגרם נזק לעובר (נניח ידוע לי כי בעקבות בדיקה רשלנית נגרמו מומים לעובר), האם במצב זה ניתן להפיל גם בשלב מאוחר יותר?!
השבמחק