יום שישי, 17 באוגוסט 2012

תגובה לבועז

זוהי תשובתי להשגותיו של בועז על הפוסט מן החודש שעבר:

ראשית, אני מודה לך על דבריך ועל ההתייחסות העניינית. אני מסכים עמך שקיימת תופעה רחבה של זלזול ובוז המופנים כלפי ספריה והגותה של איין ראנד, ותופעה זו קיימת במידה רבה משום שרוב מבקריה של ראנד קראו את שני הרומאנים המפורסמים ביותר שלה, "כמעיין המתגבר" ו-"מרד הנפילים", בעוד שלא טרחו כלל להתעמק בכתביה הפילוסופיים המרובים, ולהבין כיצד השתמשה ראנד בפרוזה בכדי להציג בפני הקהל הרחב את הגותה. אילו היו עושים זאת, סביר מאוד להניח שאז היינו נתקלים בביקורות שונות למדי. אחרי הכל, מדוע דבקותו הקנאית של הווארד רורק מרגיזה יותר מאדישותו וניכורו של מרסו ב-"הזר" של אלבר קאמי?

לגבי הערתך הראשונה:
נכון, אין "ארגון מעריצים" רשמי של איין ראנד בישראל ו"אנכי" הוא שמו של מגזין מקוון ולא של עמותה רשומה. כוונתי הייתה אכן מטאפורית, ואני מקווה שלא נשמעתי כמזלזל.

לגבי הערתך השנייה:
הגותה המדינית של ראנד הינה גרסה של רעיון האמנה החברתית, במסגרתה מצומצם את תפקידה של הממשלה - המנגנון המדיני - להגנה על חירויותיו של האזרח, שעלולות להישלל ממנו במקרים של הפעלה שרירותית של כוח כנגדו, מצד אדם אחר. המדינה חייבת למנוע מקרים כאלה, ובוודאי שאסור לה להפעיל כוח כזה בעצמה. זוהי תמצית תפקידה של המדינה, כפי שמתארת ראנד:

"תפקידיה הנאותים של ממשלה מתחלקים לשלוש קטגוריות רחבות, שבכולן נכללים עניינים של כוח פיזי ושל הגנת זכויות  האדם: המשטרה, המגנה על האדם מפני פושעים; הכוחות המזויינים- המגנים על האדם מפני פולשים זרים; בתי המשפט, המיישבים סכסוכים בין האנשים על פי חוקים אובייקטיביים.

שלוש קטגוריות אלה כוללות מסקנות רבות וסוגיות נגזרות - ויישומן בפועל, בצורה של חקיקה ייחודית, הינו מסובך עד מאוד. הוא שייך לתחום מדעי מיוחד: הפילוסופיה של החוק. תיתכנה טעויות ואי-הסכמות לרוב בנוגע ליישום, אך מה שחשוב כאן הוא העיקרון שיש ליישמו: העיקרון לפיו מטרת של החוק והממשל היא ההגנה על זכויות הפרט."

ברם,האמצעים הטכניים של מנגנון האכיפה וההגנה - המשטרה, הצבא ובתי המשפט - זקוקים למשאב עיקרי בכדי לתפקד כהלכה: מימון. המימון לפעולות המדינה בתחומים הנ"ל מגיע מן המסים אותם היא גובה מן האזרחים. בעיני ראנד (ולא רק בעיניה), כל צורה של גביית מסים מהווה פגיעה בזכות הטבעית של האדם לבעלותו המלאה על נכסיו ועל רווחיו מעמלו. מבחינה מוסרית, אכן מדובר בפגיעה: המדינה נוטלת מן האזרח חלק מן הרווחים אותם השיג בעמל רב. זהו אחד הקשיים עמם נאלץ הקפיטאליזם הטהור להתמודד - המחוייבות המוחלטת לחירויות הפרט לעומת הצורך של המדינה במקור מימון הנחוץ למימוש היכולת להגן על זכויות אלה במקרה הצורך. ומנין תגייס המדינה את ההון הנדרש?

ובכן, הקפיטאליסטים הטהורים גורסים כי בחברה האידיאלית לא יהיה צורך במערכות המיסוי המקובלות כיום. המדינה תוכל להשיג את ההון הדרוש לה בכדי לממן את אמצעי ההגנה שעליה לספק לאזרחיה על ידי גיוס תרומות מאזרחים, שישמחו לתת את חלקם בכדי לאפשר למדינתם להגן עליהם. אין מנוס, אפוא, מקיום צורה מסויימת של גביית כספים על ידי המדינה. בדרך זו או אחרת, היא תיאלץ להשיג את הכסף הדרוש למימון מחוייבויותיה.

המצב הקיים בישראל בפועל דומה לרוב מדינות העולם - המיסים הנגבים משמשים את המדינה לא רק לצרכי הגנה על חירויות הפרט הבסיסיות, אלא גם, בין היתר, לתשלומי העברה עבור האוכלוסיות החלשות בחברה - כוונתי כמובן לקצבאות הרווחה. אך בנוסף לכך, המשק הישראלי מושתת על עקרונות קפיטאליסטים רבים: כלכלת שוק חופשי ויזמות חופשית, אין הגבלות על קניין פרטי וקיים חופש עיסוק מוחלט.

בכל אופן, את הפוסט המדובר כתבתי לא בכדי לבחון את המציאות הכלכלית בישראל לאור הגותה של איין ראנד. כאמור, אני חש בכך שמבקרים רבים של איין ראנד מתייחסים לכתביה בשטחיות (שבה הם מאשימים דווקא אותה) וברדידות, וזאת עקב בורות מסויימת בנוגע להגותה. איין ראנד איננה פילוסופית שטחית. היא עוסקת בענייני חברה, מדינה וכלכלה מתוך תפישות ליברטריאניות בבסיסן, והיא דנה דיון מעמיק במבנה החברה האנושית האידאלית בעיניה ובדרכים שיש לנקוט בכדי להביא להתממשותה בפועל. בכך אין היא שונה מן ההוגים החשובים בתחום שהגותם נלמדת בהרחבה בפקולטות למדעי המדינה, כגון תומס הובס, ג'ון לוק, ג'ון רולס ואפילו - רחמנא לצלן - קרל מרקס. מבחינה ספרותית, ניתן לפסול באופן מנומק היטב את ספרי הפרוזה של ראנד כ"ילדותיים", "שטחיים" וקיצוניים", אך אם נקבל טיעונים אלה כנכונים, יש לפסול את כל הספרות הרומנטית.

מחזיר ידידות,

טל.

אין תגובות:

פרסום תגובה