המלצת קריאה: "קאנדיד", מאת וולטר

לחץ כאן לקריאת הספר באינטרנט

נובלה קצרה זו פורסמה בשנת 1759, ימי השיא של תרבות ההשכלה, ימים בהם האנושות כולה עמדה בפני תמורות גדולות: רוח חדשה של קוסמופוליטיות ואחווה החלה לנשב; התפתחות המדע, הרפואה והטכנולוגיה הבטיחה חיים ארוכים וטובים יותר לאדם; השפעת הכנסייה שוב לא הייתה כה מאיימת ואפשרה סובלנות דתית. לייבניץ פרסם ברבים את תורתו בדבר היות עולמנו ה"טוב ביותר בעולמות האפשריים", העולם המורכב ממונאדות שפועלות ביניהן בהרמוניה אלוהית מושלמת, עולם שכל ההתרחשויות בו הן תוצאות התכנון המוקדם של האל הטוב והמיטיב, על פי עקרון "הטעם המספיק" (יש הסבר וסיבה לכל התרחשות בעולם, גם אם נראה שהיא רעה ופוגעת). במקביל, התפתח המדע הניוטוני, שהעלה על נס את הארגון האלוהי השורר בעולם הטבע.

בעיני וולטר היה האופטימיזם סילוף אחד גדול של המציאות. הוא חי חיים סוערים והיה חשוף לאסונות המתחוללים ולזוועות שפוקדות את האדם, כגון רעידת האדמה הקשה שפקדה את ליסבון (1755), אירוע שהותיר בו חותם עמוק ובעקבותיו כתב פואמה רוויות כאב ותוכחה כלפי כל אותם הטוענים שהעולם כולו הוא טוב, מתנהל בחסד אלוהי ומשולל כל רע. הרומן "קאנדיד" הוא שיא ביקורתו של וולטר כנגד האופטימיזם. הוא מורכב כולו משרשרת של אירועים הבאים זה אחר זה בקצב מסחרר – רובם ככולם של אירועים אלה הם אסונות הנוחתים על ראשו של קאנדיד, גיבור הספר, עלם צעיר הנודד בעולם ועובר תלאות רבות. לאורך כל הספר מלווה את וולטר – לעתים בגוף ולעתים ברוח – דמותו של הפילוסוף/מורה פאנגלוס, האמון על שיטתו של לייבניץ ומרבה לצטט ממנה. פאנגלוס, שמוחזק בעיני קאנדיד כ"גדול הפילוסופים", דבק בשיטה לפיה העולם הוא הטוב ביותר וכל דבר בהכרח נעשה כי הוא טוב. הוא לא נוטש את עמדתו גם כאשר הוא עצמו עובר טלטלות וייסורים קשים.

וולטר לא מניח לגיבורו לרגע – הוא נודד על פני כל העולם: גרמניה, הולנד, צרפת, האיים הבריטיים, ספרד, פורטוגל (לשם הוא מגיע "בזמן" כדי לחוות את רעידת האדמה הנוראה בליסבון ואת תוצאותיה) ואף דרום אמריקה. בכל המקומות הללו הוא נתקל במלחמות, שחיתות, רדיפות דתיות, סבל ורצח. הרע של וולטר הוא אוניברסאלי – אין הוא מוגבל למקום מסוים או לזמן מסוים. אין העולם הזה יכול להיות טוב כאשר בכל מקום, בכל רגע נתון, עלול להתחולל אסון. הוא מוחה מחאה חריפה כנגד קבלת הרע כ"טוב" שסיבותיו אינן ברורות לאדם, ורואה בכך אזלת יד של האדם להתקומם ולקחת את גורלו בידיו. הוא מוחה כנגד אנשים והוגים משכילים, שפאנגלוס הוא בן דמותם; הוגים שמתעקשים להמשיך ולדבוק באופטימיזם בכל מחיר:

" 'ובכן פאנגלוס יקירי' – אמר לו קאנדיד – 'כאשר נתלית, נותחת, הוכית וחתרת במשוט,  ההוספת לחשוב כי הכול בעולם לטובה?

'דעתי עתה כדעתי אז' – ענה פאנגלוס – ' כי על כן אנוכי פילוסוף הנני; לא יאה לי להכחיש את עצמי; לייבניץ לא יכול לשגות; ודרך אגב, המתאם שנוצר קודם למעשה בראשית יפה מאין כמוהו, וכן גם תבל ומלואה והחומר הדק מן הדק" (פרק כ"ח)

באחד הפרקים בספר מתואר מפגשו של קאנדיד עם שישה זרים הסועדים על אותו שולחן בבית מלון. עד מהרה הוא מגלה ששישה אלו אינם אלה מלכים אירופאים בני זמנו, ושכל אחד מהם הודח מכיסאו ועבר מלחמות רבות.  הרע הוא אפוא מנת חלקם של כל בני האדם באשר הם – גם מלכים ושליטים רבי כוח אינם יכולים לראות את עצמם בטוחים ממנו.

במהלך נדודיו, מגיע קאנדיד בלוויות משרתו קאקאמבו אל ארץ הדמיונית אלדוראדו שבדרום אמריקה. זוהי ארץ יפהפייה, אדמותיה מעובדות היטב, זהב ואבנים יקרות נמצאים בה בכמויות כה גדולות, עד שהם נחשבים כ"אבני – חוצות" חסרי ערך, שילדים משחקים בהם. קאנדיד ומשרתו מוזמנים לסעודה "דלה" הכוללת עשרות מנות של מיני עופות צלויים ועוד מאכלים משובחים, סעודה שעליה אין הם צריכים לשלם ואף מקבלים התנצלות על "דלותה". בארץ זו אין צער, אין רעב, אין פשע ואין מלחמות. כל התושבים מאמינים באל ועובדים אותו באחווה. קאנדיד משתומם למראה החיים האידיאליים ששוררים בכל מקום באלדוראדו והוא אינו מבין כיצד ניתן להשוות ארץ זו ל"עולם הטוב ביותר" ממנו הוא מגיע. תושבי המקום הם בני אדם פשוטים שאינם שונים במאומה מאחיהם באירופה. הם השכילו לנצל את האמצעים שברשותם בכוח תבונתם ולהשתמש בהם בכדי להקים חברה משגשגת, מתקדמת, מפותחת ושלווה. עובדת אדישותם וחוסר הערכתם לזהב ושאר מתכות יקרות ואבני חן הינה פרי בחירתם.

וולטר מביא את סיפור אלדוראדו כמשל לחוסר יכולתו של האדם לדעת להתמודד עם המציאות הסובבת אותו ולהפיק ממנה את המיטב. האופטימיזם, שמשלה את האדם לחשוב כי הכול טוב בעולם, מסיח את דעתו מהצורך לעמול כדי להשיג לעצמו את הטוב; הכנסייה, אליבא דוולטר,  גזלה מהאנושות את הדת והאמונה, שהם נחלתו הטבעית של כל אדם באשר הוא והפכה אותה לקניין פרטי שלה:

"'אין  לכם כלל נזירים אשר ילמדו את הבריות וימשלו  ויעשו חלחוליות וישרפו בני אדם שאינם תמימי דעים עימהם?'

'איננו משוגעים...לנו כאן השקפה אחת, ואין אנו יודעים מהם עניין נזיריכם, שדיברת עליהם'" (פרק י"ח)

קאנדיד וקאקאמבו מחליטים לבסוף לעזוב את אלדוראדו ולחזור אל העולם ממנו באו, כשהם מצוידים בזהב ובהון רב. כאן הם מוצגים במלוא טיפשותם ורהבתנותם. הם מוותרים על השלווה ואיכות החיים המובטחת להם באלדוראדו ומעדיפים לחזור אל העולם בו לזהב וליהלומים יש ערך – שם הם יהיו עשירים, שם הם יוכלו להיות עליונים כלפי זולתם. לכאורה וולטר מותח ביקורת כנגד רדיפתו של האדם אחרי הממון החומרי, מתוך תקווה כי בכך טמון המפתח לפתרון כל צרותיו, אך למעשה, השניים חייבים לשוב לעולמם, בכדי להמשיך את חינוכו מחדש של קאנדיד.  בסופו של דבר, כל הונו מתמסמס בכדי לחלצו מצרותיו – עובדת היותו עשיר מופלג לא מנעה ממנו את הרע. קאנדיד נכשל, משום שהעדיף לבחור בתאוות הרגשיות, בסיפוק מהיר של צרכים, על פני התבונה.
עם זאת, הספר איננו ביקורת סרקאסטית גרידא; בסופו של דבר, יכול האדם להתפכח מאשליותיו, ללמוד לקבל את הרע כשלעצמו ולנסות לחיות עמו. הרע הוא רע – להציגו בצורה אחרת זו אווילות. ככל שהרומן מתקרב אל סיומו, עובר קאנדיד תהליך רציונאלי שבסופו שוב אין הוא מקבל את דבריו של פאנגלוס ללא סייג כבעבר. הוא נותר חסר כל, אהובתו התכערה והוא נושא אותה לאישה בניגוד לרצונו, הוא חי באחוזה קטנה עם חבריו ושם הוא נאלץ לעבוד קשה בכדי לפרנס את עצמו. מסע החניכה הושלם: קאנדיד מבין כי עליו להשתמש בתבונתו כדי לזכות באושר.  הסיפור נחתם בדברים אותם אומר קאנדיד לפאנגלוס, לאחר שזה שוב מנסה להוכיח לו כי העולם הוא טוב בעולמות האפשריים וכל מה שקרה לו היה לטובה: "יפים דבריך... אבל עלינו לטפח את גננו". לפי וולטר, אדם לעמל יוּלד. עליו להכיר במגבלותיו ובצרכיו לדאוג לעצמו; אסור לו להיתפס לשאננות שמשרה עליו הלך הרוח האופטימיסטי; יש באפשרותו לחיות בתוך הרע שסובב אותו וללמוד איך לקבל אותו כשלעצמו. אנשים כמו פאנגלוס יעדיפו לעצום את עיניהם ולהתכחש לאמת; האדם הנבון אל לו להיתפס לכך, מוטלת עליו החובה 'לטפח את גנו'.