יום שבת, 14 ביולי 2012

הווארד רורק, ורתר הצעיר, רומנטיקה ואנוכיות: הרהורים

הוצאתם המחודשת לאור בעברית של ספריה של איין ראנד, "כמעיין המתגבר" ו-"מרד הנפילים" לוותה, כמובן בתהודה ציבורית לא קטנה. חברי עמותת "אנכי", ארגון מעריציה של איין ראנד בישראל, לבשו כולם חג; אנשי רוח ומבקרים ניתחו (מי לעומק ומי ברדידות עיתונאית טיפוסית) את רעיונותיה הקיצוניים, משמעותם והרלוואנטיות שלהם דווקא בימינו, בהם העולם המערבי מוצף בגלים של מחאות עממיות (חלקן אלימות) נגד המודל המדיני-כלכלי הקפיטליסטי הדומיננטי, ובעד ניסיון מחודש לכונן כלכלה שיתופית סוציאליסטית; וקהל הקוראים? סביר להניח שרובם שמחו על ההזדמנות לרכוש, במסגרת מבצעי ההנחות של שבוע הספר, עוד שני ספרים עבי כרס האפופים בתהילה של יצירות מופת אינטלקטואליות, אותם יקראו בכדי להשוויץ בפני חבריהם.

הפילוסופיה של איין ראנד מוכרת למדי ולא אדון בה כאן לעומק. די אם אביא את דבריה שלה:

הפילוסופיה שלי במהותה היא תפיסת האדם כישות הרואית, שמטרת חייו היא אושרו, שפעילותו הנאצלת ביותר היא הישגיו היצרניים, ושהיגיון הוא המוחלטות היחידה שלו.[1]

 רעיונותיה של איין ראנד כוללים הלל ושבח לאינדיבידואליזם טהור ולחברה קפיטאליסטית המאפשרת את קיומו - רעיונות קיצוניים למדי, דבר שמתבטא היטב בעיצוב הדמויות בספריה - מאפיין מרכזי של הביקורות שהושמעו נגדה: הווארד רורק, דומיניק פרנקון, פיטר קיטינג, דאגני טאגרט, אדי וילרס, אלסוורת טוהי - "ילדיה" של ראנד - כולם דמויות שטוחות, שאינן מצליחות ללבוש בעיני הקורא צלם אנוש. אבל חשוב לזכור: כל אחד מהם הוא  רעיון ותו לא, אידיאה מוגדרת היטב שנשמרת באדיקות פנאטית מתחילת הסיפור עד סופו. מבקר הספרות אריק גלסנר, שפרסם ביקורת עוינת על שני הספרים הנ"ל, תוקף את השקפת העולם הקיצונית המוגבלת לשחור ולבן בלבד ומגדיר את דמויותיה של ראנד כדמויות קומיקס - רשעים מוחלטים, השואפים להחריב את העולם ולעומתם ניצבים בגאון גיבורי-העל, לוחמי כוחות האור, המוכנים להגן על העולם. קביעה זו מובילה את גלסנר לקבוע כי קהל היעד המתאים ביותר לראנד הוא בני הנוער. כאשר מתייחסים לספריה של ראנד כאל יצירות ספרותיות גרידא, הדברים במידה רבה נכונים; כאשר בוחנים אותם מנקודת מבט פילוסופית, מגיעים למסקנות שונות. הרי ראנד לא עסקה כמעט בכלל בהיבטיו הכלכליים של הקפיטאליזם, ולא בכדי; היא ראתה בעצמה סופרת, המבקשת לכוון את האדם אל הדרך הנכונה, על ידי שימוש בפילוסופיה - לה זקוק האדם בכדי "לעסוק בבעיות קונקרטיות, בבעיות מסוימות, מציאותיות, דהיינו, הנך זקוק לה על מנת להיות מסוגל לחיות על פני האדמה. "[2] ראנד איננה פילוסופית אקדמאית, המבלה את ימיה במשרד ממוזג וכותבת מאמרים פרשניים על ויטגנשטיין וסארטר. היא פילוסופית מן הזן הסוקראטי, המבקשת לכונן את כל חייה היומיומיים כך שיתנהלו באופן מושלם על פי השקפותיה, ואת ראיית העולם הזו היא מבקשת להנחיל לאנושות כולה.

הבה ננסה לבחון את הדברים לאור המאפיין הספרותי המובהק של ראנד - הרומנטיציזם. טענה שאין בה כל חדש היא היות גיבוריה של ראנד רומנטיקנים מובהקים. הרומנטיציזם, בעיניה, הוא ערך ספרותי עליון, כפי שהיא כותבת:

"הרשו לי רק לומר, לטובת אותם סטודנטים שמעולם לא זכו להיחשף אליה, שהרומנטיציזם, הוא האסכולה הקונספטואלית של האמנות. הוא אינו עוסק בחיי היומיום והשגרה כי אם בבעיות של נצחיות, אוניברסאליות וערכי קיום אנושיים. הספרות הרומנטית אינה מתעדת ואינה מצלמת; היא יוצרת ומשליכה. היא עוסקת, כדבר אריסטו, לא בדברים כהווייתם, אלא במה שיכול להיות או צריך להיות".[3]

הדגם הרומנטי מתאים בהחלט לרעיונותיה של ראנד, שכן אין היא מעוניינת כלל במציאות אלא בהצגתו של האדם האידאלי.[4] האדם האידאלי בעיניה של ראנד הוא אכן אידאלי במובנו העמוק של המושג: הוא אינו חש כל מחויבות למוסכמות החברה בה הוא חי, הוא דבק ברעיונותיו ובהשקפת עולמו ללא כל פשרות, וכל מעשיו מכוונים - באדיקות דתית - למימוש האפשרות לחיות את חייו.

אין כל קושי לזהות תכונות אלו אצל הווארד רורק, גיבור "כמעיין המתגבר": נראה כי כל מי שקורא את הספר יתקשה להעלות בדעתו אדם אותו הוא מכיר במציאות, שניחן באופיו ותכונותיו של רורק (זאת, על אף הצהרתה של ראנד, כי עצם הוצאתו לאור של ספר כמו "מרד הנפילים" היא הוכחה לקיומם של אנשים כאלה).[5] ורתר הצעיר של גתה הוא אדם משכיל ומחונן, אך ברגע בו הוא מתאהב בלוטה, אהבה שלעולם לא תוכל לבוא לכדי מימוש, הופכת אהבה זו להיות עבורו המציאות היחידה עלי-אדמות, וכל פיסת מציאות אחרת המאכלסת את תודעתו הופכת להיות חסרת משמעות במקרה הטוב, או גורם מייסר:

כה הרבה יש לי, והרגש המפעם בי כלפיה בולע את הכול. כה הרבה יש לי, ובלעדיה נהפך לי הכול ללא כלום [...] אלוהים הגדול יודע מה מעולל לו לאדם לראות לנגד עיניו חמדה כה שופעת בלי שיהיה רשאי לשלוח את ידו ולגעת בה.[6]

ייתכן וקיצוניות זו של ורתר ושל רורק היא שמעוררת פחד בלב הקורא: במונחים של ימינו, רורק הוא האדם שיצפה בתשדיר טלוויזיה הקורא לציבור לתרום מכיסו למען ילדה החולה בסרטן, יכבה את המקלט בקור רוח וייגש אל שולחן השרטוט שלו להמשיך בעבודתו. הוא האדם שמתבונן בעצים וחושב איך לקצוץ אותם ללוחות, מתבונן בסלעים וחושב כיצד לחצוב מהם אבנים לבניין - האקטיביסטים הירוקים של ימינו, שקולם הוא הדומיננטי ביותר בתקשורת הפופולארית, מן הסתם ירצו להעלות את רורק על המוקד. אבל רורק הוא גם האדם העוסק בשאלה איך ניתן לבקע את האטום ולטפל באנרגיה האצורה בו; איך ניתן לעבד מחדש את הגנטיקה של עולם החי ומה ניתן להפיק ממנה; והוא גם מתבונן בעשן המזהם בנפלט מארובת תחנת הכוח וחושב על דרכים לפיתוח אמצעים טכנולוגיים שיעזרו לצמצם ואף לבטל את הנזקים הנגרמים כתוצאה מכך. זהו האדם, הניצב לבדו אל מול הטבע וחושב כיצד ינצל אותו לטובת קיומו שלו - ועובדה זו כשלעצמה קשה למצוא מה הפסול המוסרי בה. בשיאו של הסיפור - נאום ההגנה על עצמו, אותו הוא נושא רורק במשפט המתנהל נגדו, זוכה הקורא לראשונה להיחשף לעולמו הפנימי במלוא הדרו:

אדם אינו יכול להתקיים אלא מכוח שכלו. הוא יוצא אל העולם בלתי חמוש. מוחו הוא הנשק היחיד שלו [...] כל דבר שמסמל אותנו הוא תוצר של תכונה אחת ויחידה - יכולתו של האדם לחשוב. אבל החשיבה היא תכונה אינדיבידואלית. אין דבר כזה מוח קולקטיבי, ואין גם חשיבה קולקטיבית [...] כל פעולות הגוף והרוח הן פרטיות[...]
מלמדים אותנו שהסגולה הנעלה ביותר אינה חתירה להישגים, אלא נתינה. אבל אדם אינו יכול לתת את מה שלא נוצר [...] צרכיו של היוצר באים לפני הצורך האפשרי של הנאה מהיצירה[...]
מלמדים אותנו שבראש ובראשונה עלינו להקל על סבלם של אחרים. אבל ייסורים הם מחלה. וכשאדם נתקל בהם, הוא ינסה לעזור ולהקל. עם זאת בכך שאנו רואים בעזרה לזולת מעשה כה נעלה, אנחנו מעניקים לייסורים את המקום החשוב היותר בחיינו.[7]

מתוך הלך רוח זה, מפוצץ רורק את מתחם המגורים שנבנה עבור מעוטי יכולת, מבנה אותו תכנן בעצמו, רק משום שהקבלנים שינו במקצת את תכניתו. רורק לא מקבל כל התערבות בחזונו שלו ושולל כל יישום ממשי של התערבות כזו. תכונה קיצונית זו - היעדרו המוחלט של רגש החמלה והצגתו כערך בזוי - הייתה ועודנה המרכיב העיקרי בביקורות כלפי ראנד. האינטואיציה שלנו נוטה לזהות אגואיזם עם חוסר חמלה, אך כדרכן של אינטואיציות, הן עלולות לפעמים להיות מטעות ושטחיות. אדם יכול להיות נון-קונפורמיסט שאינו מוכן לסטות כהוא זה מרעיונותיו ומן הדרישה כי יתבצעו במלואן, ובו בזמן הוא יכול לגלות חמלה כלפי סבלו של הזולת ולהושיט לו עזרה ללא תמורה - אין כל סתירה בין שתי התכונות.
יטען מי שיטען לעומתי כי ראנד בעצמה לא התייחסה כלל לאפשרות ששני הערכים הללו - אנוכיות וחמלה - ידורו בכפיפה אחת בנפש האדם, ואולי אף שללה אותה לחלוטין; על כל פנים, דמויות המופת אותן היא מתארת בספריה אינן כאלה. טענה זו יש בה הרבה מן האמת, אך כאמור, פרשנות כזו של ראנד היא לדעתי שטחית למדי ונובעת מן הקושי להכיל מאפיינים אנושיים קיצוניים כל-כך. בנוסף לכך, הדעה המקובלת מגדירה את האגואיסט כאדם המבקש "לעשות לביתו" בלבד ואיננו מתעניין בדבר שאיננו רווחיו הפרטיים; קשה להבין כיצד ניתן לשייך לקבוצת אנשים זו גם את הווארד רורק, שיכול היה להרוויח הון עתק אם רק היה מוותר על ה"אני-מאמין" האדריכלי שלו ומיישר קו עם הסטנדרטים האמנותיים אותם תיעב. הוא לא עשה זאת. הוא העדיף לחיות בדחק כפועל בניין פשוט.

למרות הצהרתה לעיל של ראנד על מחויבותה לאסכולה הרומנטית, בכתביה היא יוצרת מודל רומנטיציסטי חדש, כזה המטשטש כמעט לחלוטין את ההבחנה המובהקת בין שכל לרגש, המזוהה כל כך עם הרומנטיציזם ה'מסורתי'. ורתר הצעיר מייצג את דמות הרומנטיקן המובהק. הוא מפנה עורף להשכלה ומתמסר לחוויה בלתי-אמצעית של עולם הטבע: הוא נע בין רגעים עילאיים של אושר שמימי לבין תהומות של סבל ודיכאון; הוא מוותר לחלוטין על כל שיקול דעת רציונאלי ועל כל ניסיון להתמודד עם המשברים הפוקדים אותו בדרך ההיגיון. עולם בו לוטה לא תהיה שלו, איננו יכול להתקיים; ומאחר שהמציאות כופה עליו עולם כזה, הוא מפסיק את קיומו שלו. רורק, לעומת זאת, לא מוותר אף לא לרגע אחד על "ההיגיון כמוחלטות היחידה שלו": הוא מביא את יכולותיו השכליות למלוא מימושן. כל צעדיו מחושבים בדייקנות, הוא לעולם איננו מתפרץ בשמחה או בזעם, אין בו כל לבטים לגבי דרכו והתנהלותו, ועם זאת, גם הוא איננו מאפשר את קיומו של עולם בו חזונו האדריכלי ילבש צורה אחרת מזו שהוא ורק הוא ייעד לו, עד שהעולם יהפוך להיות כזה שבו האיכות נקבעת על ידי הווארד רורק. מאחר ואדיקות קיצונית כזו מזוהה בחברתנו כמעט אך ורק עם דתיים,  ראנד מציגה את פרשנות-הנגד שלה לתפישה הרומנטיציסטית:

"התעלות" מתארת בדרך כלל מצב רגשי שנובע מהרהור בעל-טבעי. "סגידה" היא חוויה רגשית של נאמנות ומסירות לישות עליונה שמעל האדם "יראה" פירושה כבוד והערצה שבאים לידי ביטוי בכריעת ברך. "קדושה" היא מושג נעלה שאין לו דבר וחצי דבר עם חיי היומיום של האדם עלי אדמות [..] אבל כל המושגים הללו מתייחסים לרגשות אמיתיים, גם אם לא קיים בהם ממד על-טבעי; את הרגשות הללו ניתן לחוש כהתרוממות רוח נאצלה [...]מהו מקור המושגים הללו, ולמה הם מתייחסים? זהו כל הרובד הרגשי של מסירות האדם לאידיאל מוסרי[...] במובן הזה, מתוך אותה כוונה ואותה משמעות, היית מזהה את החיים שתיארתי ב"כמעיין המתגבר" כפולחן האדם.[8]

בין הרגש לשכל לא מתקיים קשר של סיבה ותוצאה. לאחד אין עדיפות על שני. שניהם הכוחות הגדולים הקיימים בנפש האדם ומניעים אותו לפעולה. הם אינם מנוגדים זה לזה אלא משלימים זה את זה בהרמוניה מדוייקת להפליא. הגיבור הרומנטי של ראנד הוא, כמקובל, האדם היוצר; אך תואר זה לא שמור כאן רק עבור המשורר, הצייר או הפסל; הוא יכול להיות גם מנת חלקו של האדריכל, המהנדס, המדען, הרוקח והשופט; הוא יכול להיות מנת חלקו של כל אדם שלא מסכים לעצב את ערכיו והשקפתו - ובהתאם לכך, את התנהלותו היומיומית - בהתאם לקני המידה המקובלים בחברה, ובכך מצמצם במידה רבה את הסכנה לאובדן חירות היצירה המוחלטת שלו.

הדמות המנוגדת לרורק היא אלסוורת מונקטון טוהי, ה"אינטלקטואל" המעוצב על פי הדגם המרקסיסטי, שכל מאמציו מופנים להנצחת הבינוניות בקרב קהל מאזיניו. כל פועלו מושתת על ציטוט גרידא של עובדות היסטוריות או מדעיות, כזה שגורם לצרכן התרבות הממוצע להתייחס אליו ביראת כבוד עמוקה. טוהי מסמל בעיני ראנד את בני האדם שמוותרים על האינדיבידואליות היצרנית שלהם בכדי להיטמע בחברה וליהנות מפירות עמלם של אחרים - טפילים, או בלשונה: אנשי ה"חיים המתוּוכים". אבל,  האם אדם כלשהו הנמנה על מעריציה המושבעים של ראנד יכול להעיד על עצמו כי הוא איננו חי 'חיים מתוּוכים' במידה זו אחרת? והרי דווקא המהפכה התעשייתית, אותה מעלים מעריצי ראנד על נס, תרמה לחלוקת העבודה שחוללה את העידן המודרני; רובנו לובשים בגדים שלא תפרנו בעצמנו, נוסעים במכוניות שלא תכננו ובנינו (ומן הסתם גם לא יודעים איך לעשות זאת), מוזגים לקפה חלב שלא חלבנו אלא קנינו בחנות; אלה מבינינו שמפרסמים מאמרים משתמשים במחשב שאחרים פיתחו וייצרו עבורנו, ולרוב גם מצטטים אחרים (ממש כמוני ברגעים אלה). ככל הנראה, לא נוכל יותר לחיות בצורה אחרת; המתיחות הזו בין הצורך הקיומי היומיומי להיות ניזון מפועלם של אחרים ובין המחויבות התמידית לחדש ולשפר טומנת בחובה סכנות, שמפניהן מודיעה לנו ראנד כי עלינו להיזהר. גם בנקודה זו קל ליפול למלכודת של פרשנות דיכוטומית פשטנית, המחלקת את העולם לשחור ולבן בלבד. הגם שראנד לא עושה כל מאמץ כדי למנוע אפשרות של פרשנות כזו, הבנה מתונה יותר של דבריה בהחלט מתקבלת על הדעת.

גלסנר, שמאשים את ראנד בקיצוניות, חוטא בה בעצמו בהציגו את ראיית העולם שלה כ"חולנית ומתועבת ממש". במבט מעמיק יותר, ראנד מקעקעת את ההבדלים המוכרים לנו, בין דמיון למציאות, בין רגש לשכל, בין חומר לרוח, ובין רומנטיקה לקלאסיקה. ראנד העידה על עצמה כי היא "רומנטיקנית ריאליסטית", הגם שכאמור, המציאות לא הייתה נר לרגליה בכתיבתה. ספריה של ראנד אינם קלאסיקות ספרותיות במלוא מובן המילה, והיא איננה שייכת לקאנון ענקי הספרות שביצירותיהם הם מעמיקים לחקור את נפש האדם והיחסים בינה לבין המציאות, על כל רבדיה ודקדוקיה; ראנד איננה סופרת - היא פילוסופית שמשתמשת בפרוזה, בכדי לתאר את העולם האידיאלי בו הייתה רוצה לחיות.






[1] "מרד הנפילים", כנרת-זמורה-ביתן 2012, הקדמה, עמ' 9.
[2] "פילוסופיה: למי היא נחוצה". הטקסט במלואו נמצא ב: http://www.anochi.com/index.php?option=com_content&task=view&id=84&Itemid=2
[3] "כמעיין המתגבר", כנרת-זמורה-ביתן 2012, הקדמה, עמ' 7.
[4] שם, עמ' 8.
[5] ראה בהקדמה לספר, הערה 1.
[6] יוהן וולפגנג גתה "ייסורי ורתר הצעיר", כרמל 2000, עמ' 100.
[7] ראה הערה 3, עמ' 534.
[8] ראה הערה 2, עמ' 10.

תגובה 1:

  1. במבט ראשון (כי טרם קראתי הכל) נראה כמו ביקורת שאינה נופלת בשטחיות והרדידות האופיינית למבקרי איין ראנד בד"כ. לכן כדאי לתקן כמה טעויות בפתיח:

    חברי עמותת "אנכי", ארגון מעריציה של איין ראנד בישראל...
    "ארגון" כזה אינו קיים אבל אולי זה לגיטימי להמציאו כמטפורה. ו"אנכי" הוא שם של כתב עת ואתר אינטרנט ולא עמותה.

    "נגד המודל המדיני-כלכלי הקפיטליסטי הדומיננטי" איין ראנד הייתה צוחקת ושולחת אותך לעיין בספרה "קפיטליזם האידיאל הלא ידוע". במיוחד בישראל שבה יותר ממחצית הכנסתו של כל ישראלי משולמת כמיסים ברור שהמודל הקפיטליסטי לא דומיננטי.

    המשך יבוא. בידידות
    בועז

    השבמחק