יום שבת, 29 באוקטובר 2011

ההיסטוריוגרפיה המסורתית: העבר כמציאות ממשית

התפתחותה של הדיסציפלינה ההיסטורית המודרנית

מאת: טל מ.

חקר ההיסטוריה המודרני שואף לגלות כהוויתן את העובדות על האירועים שהתרחשו בעבר, ולמסור אותן לקורא או ללומד באמצעות סיפור המתאר את השתלשלות המאורעות ופרטיהם באופן המדויק ביותר. עבודתו של ההיסטוריון משולה לעבודתו של מדען, המסתמך על נתונים אמפיריים (מקורות היסטוריים לסוגיהם - מסמכים, תעודות, מטבעות וממצאים ארכיאולוגיים) בכדי לבנות מהם תמונה של העבר. במובן זה, יש הסוברים כי הדיסציפלינה ההיסטורית המודרנית ממשיכה את דרכם של ההיסטוריונים היוונים הקדומים - הרודוטס, תוקידידס והקטיוס - ששאפו להפריד בין האמת לבין המיתוס, על ידי טיפול ביקורתי במקורות, אימות עדויות וקביעת קשרים סיבתיים בין עובדות.[1]

היסודות להפיכתה של ההיסטוריה לתחום חקירה מקצועי בעל מתודולוגיה מוגדרת הונחו במהלך התגבשותו של הגישה ההיסטוריציסטית בגרמניה של המאה ה-19. לאבי ההיסטוריה נחשב ההיסטוריון לאופולד פון רנקה. בעבודותיו, הדגיש פון רנקה את חשיפת העובדות באמצעות ניתוח ביקורתי קפדני של מקורות ראשוניים (תעודות ומסמכים שנכתבו בתקופה הנחקרת) שנועד לוודא את מהימנותם ולהימנע מזיופים. פון רנקה ותלמידיו העמידו את המחקר הארכיוני כלב ליבה של עבודת ההיסטוריון ופיתחו את האפראט המדעי של הדיסציפלינה, המושתת כאמור על חקירת העובדות, ציטוטן המדויק ואזכורן באמצעות מראי מקום וביבליוגרפיה, שיאפשרו להיסטוריון להציג אסמכתאות לטיעוניו ולקוראיו - לאמת את דבריו או למתוח עליהם ביקורת.[2]

ההיסטוריציזם מניח את קיומה של אמת היסטורית ואת חובתו של ההיסטוריון לחשוף אותה, גם הדבר הדבר לא מתאפשר בשלמותו. פון רנקה שולל כל אפשרות לספקולציות וקובע כי ההיסטוריון כפוף לאמת העובדתית, ואל לו להעריך או לשפוט את העבר על פי אמות המידה של זמנו שלו. אל לו לעסוק בשיפוט ערכי של האנשים מושאי מחקרו, או לנסות ולהפיק לקחים מן העבר לגבי ההווה או הדורות הבאים; מטרת עבודתו היא העיסוק המדעי לשמו - חשיפת האמת כפי שהייתה בעליל ("Wie es eigentlich gewissen").[3]

במקביל לזרם ההיסטוריציסטי התפתחה במאה ה-19 אסכולה היסטוריוגרפית שכונתה "פוזיטיביזם", אך זו לא האריכה ימים ולא קנתה לה אחיזה בקרב ההיסטוריונים. אסכולה זו הושפעה מעבודותיו של מייסד הסוציולוגיה אוגוסט קונט (Comte) ותלמידיו, ששאפו להפוך את ההיסטוריה לאחד מ"מדעי האדם" ולהעניק לה מעמד דומה לזה של מדעי הטבע. [4] הפוזיטיביסטים טענו לקיומה של מציאות ניטראלית ואובייקטיבית הניתנת לחקירה ואימות אמפירי; השפעתה על ההיסטוריוגרפיה המודרנית ניכרת בייחוד בספר שנחשב גם בימינו ל"מדריך העבודה" הרשמי של התחום בעיני היסטוריונים רבים: מבוא לחקירה היסטורית (Introduction aux études Historiques), שנכתב ב-1898 על ידי שרל ויקטור לנגלואה (Charles Victor Langlois) ו-שרל סניובו (Charles Seignobos). בספר זה מפורטים בדקדקנות שלבי עבודתו של ההיסטוריון:[5] איסוף המקורות (עבודה ארכיונית), ביקורת חיצונית ופנימית של המקורות, "זיקוק" העובדות, סינתזה ופרשנות שלהן ולבסוף - העלאתן על הכתב. הביקורת הפנימית נועדה לאפשר להיסטוריון לעמוד על משמעותו של הטקסט גופו בכדי להבין אילו עובדות מהימנות ניתן לדלות ממנו, בעוד הביקורת החיצונית נועדה לברר את האותנטיות של המקור, הקשריו ויחסיו אל מקורות ואירועים אחרים בני התקופה (לשם כך ניתן להיעזר ב"מדעי העזר" של ההיסטוריה שהתפתחו החל מן המאה ה-17: ארכיאולוגיה, נומיסמטיקה, פליאוגרפיה ופילולוגיה).

רק לאחר תהליך זה ניתן להתייחס אל הטקסט הארכיוני כאל ראייה היסטורית המצביעה על עובדה. ההיסטוריון מכונן לעצמו מערך של עובדות, אותו עליו לפרש ולהציג כמערכת של אירועים ומעשים המקיימים ביניהם קשר סיבתי. בנקודה זו נחשפת מורכבותה של עבודת ההיסטוריון, שכן מלאכה זו של סינתזה ופרשנות דורשת דמיון יוצר.[6] לנגלואה וסניובו לא הציגו מתודה מוגדרת לסינתזה של עובדות היסטוריות, לא כל שכן לכתיבה היסטוריות - השלב האחרון בעבודת ההיסטוריון. פון רנקה אף הוא גרס כי ההיסטוריה הינה אמנות בנוסף על היותה דיסציפלינה מדעית: מחד גיסא - ההיסטוריון הוא מדען, משום שהוא עוסק בעובדות על פי קני מידה ביקורתיים. מאידך - ההיסטוריון יוצר תיאור מילולי חדש של האירועים אותם הוא חוקר. [7]

ההבחנה בין העקרונות הפילוסופיים של ההיסטוריציזם והפוזיטיביזם היא מעורפלת למדי, בשל קווי הדמיון הרבים בין שתי האסכולות. לדעת אחדים, על אף המשברים והתהפוכות שעברו על הדיסציפלינה ההיסטורית למן המאה ה-19 ועד לימינו, הגישה ההיסטוריציסטית/פוזיטיביסטית מכוונת את עבודת של רוב ההיסטוריונים, גם אם שיטות המחקר שלהם התעדכנו ונושאי כתיבתם חרגו מן ההיסטוריה הפוליטית והצבאית, וכוללים גם נושאים חברתיים, תרבותיים וכלכליים.[8]


 

האמת ההיסטורית - מציאותו של העבר


חקר ההיסטוריה, שעקרונותיו תוארו לעיל, מתבסס על תפישה ריאליסטית-פוזיטיביסטית נוקשה של ההיסטוריה. הריאליזם גורס כי כל המושאים הנתפשים בחושים - אנשים, חפצים, אירועים - קיימים במציאות באופן אובייקטיבי, והם אינם תלויים בנקודת מבטו של צופה זה או אחר.[9]  הפילוסוף האוסטרלי ביהאן מק'קולה מדגיש את חשיבותו של הריאליזם ואת הקשר שלו לחשיבה רציונאלית. לדבריו, הריאליזם, המתבסס על הגדרת מושג ה"עובדה" כמצביע על מצב עניינים כלשהו בעולם, מאפשר את בנייתם של משפטי-אמת שעד כה אפשרו, למעשה, את התפתחותה והישרדותה של האנושות. הוא מבחין בין אמת עובדתית לגבי מצב העניינים בעולם, לבין אמת היסטורית, המתיימרת לשאוב את תוקפה מהסכמה רחבה ככל האפשר בקרב קהילת ההיסטוריונים. אין טעם לשאוף להסכמה כזו, משום שהאירוע ההיסטורי המדובר התרחש, ללא קשר לשאלה האם ההיסטוריונים מסכימים על כך או לא. התרחשותו של אירוע מאפשרת את היכולת לאמתו או להפריכו, בהינתן נוכחות של עדים במקום. שאלת האמת איננה כפופה לעובדתיות אלא ליכולת האימות. ניתן לקבוע בסבירות גבוהה שאירוע שהותיר אחריו מספר ראוי של עדויות, אכן התרחש.[10]

בשנות ה-60 של המאה הקודמת השווה קרל המפל (Hempel) בין שיטות ההסבר הנהוגות במדעי הטבע לבין שיטות ההסבר הנהוגות בהיסטוריה וטען כי ניתן להסביר כל מאורע היסטורי באמצעות הסבר מדעי. המפל הציג שני סוגים של הסבר כזה[11]: הסבר דדוקטיבי-נומולוגי, המסביר כל תופעת טבע נצפית (אירוע מוסבר - Explenandum), כתוצאה הכרחית של השתלשלות אירועים קודמת  על-פי מערכת של חוקי טבע כלליים (תנאי מסביר - Explenans), והסבר הסתברותי, לפיו, בהינתן תנאי מסביר מסוים אזי קיימת סבירות שהאירוע המוסבר יתרחש. מנגד, מציע המפל שלושה מודלים של הסברים לאירועים היסטוריים: הסבר נומולוגי, הסבר גנטי  והסבר באמצעות נימוקים מניעים - ניתן אפוא לטעון לחפיפה בין העיסוק המדעי והעיסוק ההיסטורי, כתחומים העוסקים בנתונים אובייקטיבים.

ברם, ההשוואה בין מדעי הטבע להיסטוריה זכתה לביקורת נוקבת - שלא כמו במדעי הטבע, ההיסטוריה איננה יכולה להעמיד ניסויים אמפיריים בתנאים ביקורתיים כדי לאשש או להפריך את טענותיה; היא אינה עוסקת באובייקטים דוממים, אלא בבני אדם - סובייקטים בעלי מניעים, רצונות ורגשות שאינם ניתנים לכימות; ההיסטוריונים אינם מנסים לגבש חוקים כלליים מתוך פנומנות נתונות, אלא חוקרים אירועים ומעשים ומנסים למצוא מה היו הגורמים להם.[12]  לדעת ג'פרי אלטון, דווקא בנקודה זו יש להיסטוריה יתרון: חוקר הטבע עורך ניסויים במעבדה, או בשטח שבו התנאים הוגדרו מראש על פי מבנה מותאם. הניסוי מתוכנן על-פי פרמטרים מדוקדקים וניתן לחזור עליו פעמים רבות - מניפולציה שהיא חלק בלתי נפרד מכל ניסוי במדעי הטבע. דווקא אפשרות זו לאמת מחדש את הממצאים פוגעת במהימנותם, משום שהיא מערבת יתר על המידה את המדען בתצפיות.[13] להיסטוריון אין אפשרות לתכנן ניסויים שישחזרו מאורע היסטורי זה או אחר והוא אינו יכול לערוך מחדש את סדר האירועים ואת נסיבותיהם.  לדעת יואב גלבר, מאפיין זה של ההיסטוריה מבטיח את מהימנותה:

הידע ההיסטורי המתקבל בדרכים אלה [המתודה ההיסטורית המסורתית] אמנם אינו כולל או סופי, אך הוא נוגע לממשות, למשהו שהתרחש במציאות ולא למבנה מלאכותי או ל"ייצוג" וירטואלי על פי תיאוריה כלשהי. דווקא משום שההיסטוריה היא עבר שחלף ואי-אפשר להשיבו או לחזור עליו - ממשותה האובייקטיבית מובטחת. לעבר יש קיום בפני עצמו שאינו תלוי בעדות שנשארה ממנו או עליו, וגם לא בדעותיו של ההיסטוריון החוקר אותו ובליקויים ובחסרונות של מחקרו [...] ההיסטוריון אינו יכול לוודא ולאשר את האמת על ידי ניסויים חוזרים, אלא רק לחפש אחריה, להשתכנע שגילה אותה ולנסות להסבירה [...] מובטח לו שהוא מחפש משהו שהתקיים, לכן הוא בר-גילוי. ה"משהו" הזה אמנם לעולם איננו "כל האמת" [...] אך הוא אמת שאפשר לגלותה אם רוצים ומחפשים אותה.[14]

הכתיבה ההיסטורית


שאלות מורכבות מעורר תחום עיקרי בו נבדלת ההיסטוריה מן המדע המודרני: פרי עבודתו של המדען (המושג באמצעות ניסויים אמפיריים) הוא תיאוריה מדעית, הניתנת לבדיקה חוזרת מבוקרת בכל עת, באמצעות שחזור הניסויים ובחינת התוצאות מחדש. במקרים מסוימים תורם המחקר המדע להתפתחותם של טכנולוגיה שימושית חדשה. לעומת זאת, עבודת ההיסטוריון באה לידי ביטוי בטקסט היסטורי - מאמר או ספר, שתוכנו מתאר התרחשות היסטורית. במוקד הכתיבה ההיסטורית נמצאים האירועים, וההיסטוריון משתדל לשחזרם באופן המדויק ככל האפשר (מתוך העדויות העומדות לרשותו), לנתח את משמעותם ולנסות להבין את הקשרים ואת ההשתלשלות הסיבתית ביניהם. לרוב מנוסח הטקסט ההיסטורי כנרטיב - סיפור אירועים המתרחש על פני ציר זמן מוגדר. ההיסטוריון הבלגי אנרי פירן (Pirenne) הדגיש כי ההיסטוריה מראשיתה היא רצף נרטיבים הקשורים זה בזה. לדבריו, כל נרטיב היסטורי נבנה באמצעות סינתזה (איחוד של מגוון עובדות לכדי מכלול אירועים בעל קשרים הגיוניים) והיפותזה (הקשרים הללו אינם ברורים מאליהם ואף אינם אמפיריים; ההיסטוריון זקוק לדמיון וכושר שיפוט בכדי לבסס אותם).[15]

אסכולת ה"אנאל" (Annales), אסכולה היסטוריוגרפית שהתפתחה בצרפת בעשורים הראשונים של המאה ה-20 סביב כתב עת בשם זה, דחתה את הצורה הנרטיבית וקראה לשימוש בכתיבה ניתוחית, המתבססת על נתונים כמותיים ומתן פרשנות למשמעותם. למרות זאת, הצורה הנרטיבית הייתה ועודנה הצורה הרווחת ביותר לכתיבה היסטוריה. עד למאה ה-19 נחשבה כתיבת ההיסטוריה ליצירה ספרותית, בהיעדר קריטריונים דיסציפלינריים מוגדרים למחקר היסטורי. התפתחות הגישה ההיסטוריציסטית קבעה, כאמור, מתודה לכתיבה היסטורית מדעית ואובייקטיבית. לנגלואה וסניובו, שהגדירו את הכתיבה כשלב השישי של עבודת ההיסטוריו, ניסחו כללים ברורים למבנהו של חיבור היסטורי[16]: הטקסט יתבסס על מונוגרפיות שיתמקדו באירוע מסוים או בקבוצת אירועים, תוך הקפדה על שלושה תנאים:

1.       במידה ועובדה מסויימת מתבססת על מסמך קיים - יש לאזכרו ולהעריך את מהימנותו.

2.       יש להקפיד על הסדר הכרונולוגי המדויק של האירועים.

3.       ציון המונוגרפיה באמצעות כותרת ברורה.

לנגלואה וסניובו גרסו כי מציאת הקשר הסיבתי בין העובדות הוא מהותו של ההסבר ההיסטורי; אל לו להיסטוריון לנסות ולאפיין חוקים או הכללות כלשהן. כמו כן, על ההיסטוריון להימנע מלשזור את דעותיו והשקפותיו בטקסט - כך תישמר האובייקטיביות של המסמך (יש לציין כי פירן, שעמדתו משקפת במידה רבה את הגישה ההיסטוריציסטית, הסתייג מקביעה זו וקבע כי ההיסטוריה היא "מדע סובייקטיבי"[17]).

היסטוריונים רבים אוחזים בדעה כי השימוש בכתיבה היסטורית נרטיבית, המציגה את האירועים לפני סדר התרחשותם, היא הצורה היעילה ביותר של כתיבה היסטורית, והיא ההולמת ביותר את תפקידו ומטרתו של ההיסטוריון, כשם שהיא מתיישבת עם התפישה הריאליסטית של השתלשלות האירועים על רצף הזמן.[18] צורת כתיבה זו נחשבת לאחד המאפיינים המרכזיים של הדיסציפלינה ההיסטורית המסורתית.



[1] יואב גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה: הדיסציפלינה ההיסטורית בעולם ובארץ, תל-אביב 2007, עמ' 18.
[2] שם, עמ' 19.
[3] וינריב, חשיבה היסטורית, עמ' 13-12.
[4] גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עמ' 60.
[5] וינריב, חשיבה היסטורית, עמ' 15-14.
[6] שם, שם.
[7] גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עמ' 21.
[8] שם, עמ' 62.
[9] וינריב, חשיבה היסטורית, עמ' 342.
[10] C. Behan McCullagh, The Truth Of History, London 1998, pp. 53-57.
[11] קרל ג. המפל, "הסבר במדע ובהיסטוריה",  בתוך: חשיבה היסטורית - קובץ מאמרים בפילוסופיה של ההיסטוריה, אלעזר וינריב (עורך), תל-אביב 1985, עמ' 62-41.
[12] גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עמ' 32.
[13] G.R. Elton, The Practice of History, Sydney 1967, pp. 51-55.
[14] שם, עמ' 33.
[15] אנרי פירן, "מה מנסים היסטוריונים לעשות", בתוך: חשיבה היסטורית - קובץ מאמרים בפילוסופיה של ההיסטוריה, עמ' 20.
[16] גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עמ' 213-212.
[17] פירן, "מה מנסים ההיסטוריונים לעשות", שם.
[18] וינריב, חשיבה היסטורית, עמ' 394-393.

4 תגובות:

  1. שאלות נוספות לעיון:
    1. למה מתכוונים ההיסטוריונים שמדברים על ממצאים היסטוריים "אמפיריים"? כיצד דבר מה שהתרחש אתמול, לפני שנה או לפני 500 שנה עשוי להיות אמפירי?
    2. האם ממצאים ארכיאולוגיים, תעודות, מסמכים או מטבעות יכולים להיחשב לממצאים אמפיריים?

    השבמחק
  2. כן הכוונה במושג אמפירי בתחום זה היא כנראה ממצאים ארכאולוגיים, אבל כדאי לשאול ארכאולוג בנושא זה או לחפש חומר נוסף

    השבמחק
  3. אני מכיר את המושג "מחקר אמפירי רק מההיבט המדעי שעניינו היפותיזות וניסויים שהם הבסיס לאמירה שמשהו הוא אמפירי. קשה לי לקבל מדע ללא נסוי...אמפירי

    השבמחק
  4. בעצם כל קיומה של ההסטוריה כמקצוע מדעי מוטל כאן בספק ולא פחות ולא יותר מאשר בידי ההיסטוריונים עצמם

    השבמחק