יום שבת, 16 בפברואר 2013

"מה זאת אומרת 'תפוז מכני'?!?"


לא מזמן הזדעזע העולם המערבי בכללותו מהטבח שאירע בבית הספר היסודי בקונטיקט שבארצות הברית - צעיר כבן 20 נכנס לבית הספר ורצח 26 בני אדם, מתוכם 20 ילדים. מן הטראומה הציבורית והתקשורתית שהתחוללה סביב האירוע, כמובן שלא נפקד מקומה של השפעת המדיה הבידורית על הטבח הזה ועל האלימות באמריקה ומחוצה לה בכללותה. היה זה עניין של זמן עד שלדיון ישתרבב שמו של הסרט "התפוז המכני", כאחת מיצירות הקולנוע החשודות לכאורה ביצירת אווירה חברתית של אלימות, סאדיזם ורצח.

למרות העובדה כי למעלה מ-40 שנה עברו מאז יצא הסרט, תקופה שבמהלכה  סרטים כמו "רוצחים מלידה", "כלבי אשמורת" וסדרת סרטי "המסור" הפכו לחלק בלתי נפרד של המיינסטרים הקולנועי, בנוסף לסרטים מוכרים פחות כמו "בלתי הפיך" הצרפתי ו"קרב מלכותי" (Battle Royal) היפני, ובנוסף לגל סרטי האלימות הקוריאנים , כגון "7 צעדים" (Oldboy) ו-"ראיתי את השטן", עדיין מוזכר[1] שמו של "התפוז המכני" כאחד הסרטים שמנפצים את הקו הדק המפריד בין פנטזיה קולנועית למציאות אלימה ומימושה בפועל - החל מאירועים חמורים כמו הטבח שהוזכר לעיל וכלה בקטטה סתמית באחד מרחובות הערים.

הסרט הופק ובוים בידי מי שנחשב לאחד מגדולי הקולנוענים של המאה ה-20, סטנלי קובריק, ומוגדר בעיני רבים כיצירת מופת. למרות זאת, בקרב הציבור הרחב הוא נחשב לסרט אימה רדוד, סרט שכל מהותו היא גלוריפיקציה של האלימות לשם האלימות, בזמן שמעטים מן המקטרגים על הסרט טורחים בכלל לצפות בו. השימוש שעושה תקשורת ההמונים בשם הסרט תרמה רבות ליצירת הסטיגמה הזו, וחבל. מטרת הדברים הבאים היא לשפוך אור נוסף על היצירה שזכתה לשם "התפוז המכני", בתקווה להציע נקודת מבט נוספת על המשמעויות הנלוות אליה - לשם כך, יש להתמקד לא בסרט עצמו, אלא דווקא במקור ההשראה שלו: הרומן "התפוז המכני" (A Clockwork Orange), שנכתב עלי יד הסופר והמחזאי הבריטי אנתוני ברג'ס וראה אור בשנת 1968. כיום הספר מוכר לציבור הרחב עוד פחות מן הסרט ולכן לאחרון יש משקל רב בעיצוב דעת הקהל לגביו, דבר שמעודד למרבה הצער את הפרשנות השטחית לה הוא זוכה . הסרט, כשלעצמו הוא חוויה אודיו-ויזואלית אסתטית מרשימה, המשלבת משחק משובח ובימוי מרהיב עם פסקול מצוין, אך כדרכם של עיבודים קולנועיים ליצירות ספרות, הוא לוקה בחסר בכל מה שלא ניתן להראות, לרבות דקויות פילוסופיות. לכן, אני בוחר להתמקד כאן דווקא בספר, ולנסות לחדור אל מבעד למעטה האלימות הקשה בכדי לחשוף את הדילמות המוסריות הקשות לא פחות שהוא מעורר.

בחודשיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה חווה ברג'ס טראומה אישית: אשתו ההרה הותקפה ונאנסה באכזריות על ידי קבוצת עריקים מן הצבא האמריקאי ששהו באותה עת בלונדון, מאורע שהסתיים באובדן העובר. חוויה קשה זו היוותה עבור ברג'ס את ההשראה לכתיבת "התפוז המכני", רומן דיסטופי המגולל את סיפורו של נער מתגבר בשם אלכס ומסופר מנקודת מבטו שלו. אלכס חי בעולם קודר הנשלט על ידי ממשלה טוטאליטרית, המחייבת כל אדם "שאינו חולה או זקן" לעבוד, עולם בו הטלוויזיה משדרת מדי ערב שידור יחיד עבור כלל האזרחים , "שידורולומי" (שידור עולמי - בדרך כלל תוכנית בידור זולה). אלכס הוא אדם אלים ונהנתן, מנהיגה של כנופיית רחוב קטנה שמבלה את לילותיה בשגרה של שהייה בברים בהם מוגשים משקאות חלב המעורבים בסמי הזיות קשים, ולאחריהם - מסע של הרס, אלימות וונדאליזם ברחובות. אלכס מתאר בהנאה ערב טיפוסי שלו ושל חבורתו: הם מכים באכזריות אדם מבוגר שיצא מן הספרייה העירונית ומשחיתים את הספרים שבידו; בועטים ומכים שיכור חסר-ישע; שודדים חנות מכול ומכים את בעליה - זוג מבוגרים נשואים; מתקוטטים עם חברי כנופיה יריבה (להם "הפריעו" באמצע אונס ילדה בת 10);גונבים מכונית ודוהרים אל מחוץ לעיר, שם הם מתפרצים לבית של זוג צעיר, סופר ואשתו, מכים את הבעל עד זוב דם ואונסים את הרעייה אל מול עיניו.

תיאוריו של אלכס מלאי חיוּת. לשונו הציורית והעשירה מתבססת על עגה שהומצאה על ידי ברג'ס ונקראת "נאדסאט", עגה המבוססת על שיבושי מילים ועל שורשים רוסיים וסלאביים (הספר מלווה במילון בכדי לאפשר לקורא להבין את דבריו של אלכס). כך, לדוגמה, חלב נקרא "מאלאקו", בחורה נקראת "דבושקה" ואונס נקרא "תקע-צא, תקע-צא". אך אלכס מסוגל לדבר במשלב גבוה כיש צורך בכך, כמו למשל בזמן שיחה עם שוטרים המנסים לברר מי האחראים לשוד ולאלימות בחנות המכולת. בשלב מאוחר יותר בספר מייחס אחד הרופאים המטפלים באלכס את לשונו להשפעתה התת-הכרתית של תעמולה.
בהקדמה למהדורה העברית של הרומן כותב המתרגם כי מנקודת מבט סוציולוגית-קלינית אלכס הוא פסיכופט. התנהגותו של אלכס בספר אכן מעידה על כך: הוא אינטליגנטי, מניפולטיבי ומפגין יכולת שליטה על כל הסובבים אותו, לרבות הוריו. הוא אינו מתעניין בנשים מעבר להיותן אובייקט מיני במובן הבנאלי ביותר, וחבריו הם עבורו חיילים/עבדים הסרים למרותו. הוא מודע היטב לעצמו ולרע שבמעשיו. וברגע של אינטרוספקציה הוא חולק עם הקורא הגיגים שדומה כאילו נלקחו היישר מכתבי רוסו או בקונין:

מה שנכון נכון, אני עושה דברים רעים, עם כל ההפלקות והטילצ'וקים (מכות) והשריטות האלה עם הבריטבה וה"תקע-צא, תקע-צא" הזה ואם הם יעלו עלי? - טוב, זה באמת יהיה רע מאוד בשבילי, נו אחים קטנים שלי. רק מה - אי אפשר לנהל מדינה שבה כל הצ'לובייקים (אנשים) מתנהגים יפה בכל הלילות [...] אם מחפשים סיבות לרוע אז למה לא מחפשים סיבות למוצר האחר? אם לודים (אנשים) הם טובים זה בסך הכל כי זה מוצא חן בעיניהם ואני אף פעם לא אפריע להם להיות טובים. [...] להיות רע זה דווקא יותר מתאים לבנאדם כשהוא עם עצמו [...] ה"בעצמנו הזה נברא ככה על-ידי הבוג הזקן, זאת'אומרת אלוהים עם כל המלכותיות שלו [...] רק מה - מי שהוא הוא בעצמו לא יכול להיות בלי רוע. זה ככה שאלה שיש להם ממשלה והשופטים והבתי-סוהר לא מסכימים שהרוע יפעל בגלל שהם לא מוכנים להרשות שהעצמי יהיה בכלל, וזה לא סיפור חדש, אחים שלי [...] מה שאני עושה אני עושה כי זה מוצא חן בעיני.[2]

העובדה כי אלכס אלים ושתלטן גם כלפי חברי כנופייתו גורמת להם להתמרד כנגדו, ובמהלך לילה נוסף של אלימות, בעודו מנסה להימלט מביתה של קשישה בודדה לאחר ניסיון שוד שנכשל, תוקפים אותו חבריו ומותירים אותו חסר אונים, דבר המאפשר למשטרה ללכוד אותו. במהלך חקירתו האלימה, לומד אלכס לדעת כי הקשישה שאותה תקף מתה עקב החבטה שחבט בה (עם פסלון ראש של בטהובן; בסרט, הפסלון מוחלף בפסל חרסינה ענקי דמוי פאלוס). הוא נידון ל-14 שנות מאסר ונשלח לכלא ממשלתי, שם הוא הופך להיות מספר - 6655321. בכלא, אלכס מקבל תפקיד של סיוע לכומר - הוא בוחר את המוזיקה שתלווה את הדרשות השבועיות, ומדווח לו מפעם לפעם על מיני פורענויות העלולות להתרחש בקרב האסירים (במושגי התרבות העבריינית אלכס הוא "מלשין" - שכן הפסיכופט האמיתי הוא אגוצנטרי, פועל לרווחתו האישית ואיננו מכבד שום קוד חברתי, לרבות זה העברייני).  את הימים מבלה אלכס בספרייה, שם הוא קורא את הברית החדשה ומתענג על תיאורי האלימות. עד מהרה לומד אלכס על קיומה של "שיטה טיפולית" חדשה ש"הופכת בני אדם רעים לטובים" ומבטיחה שלעולם לא ישובו לכלא. הוא מתעניין אצל הכומר באפשרות לעבור את הטיפול בעצמו, אך הכומר מסתייג מכך, ומעלה את הבעייה היסודית של כל תורת מוסר אפשרית - הרצון החופשי של האדם:

השאלה היא אם טכניקה כזאת יכולה להפוך באמת להפוך בן-אדם לטוב. הטוב בא מבפנים [...] זה דבר שבוחרים בו. כשהאדם שוב אינו יכול לבחור הוא חדל להיות אדם.
[...] מה רוצה האלוהים? האם רוצה הוא בטוב או בבחירה בו? האם האדם הבוחר ברע אינו טוב במשהו מהאדם שהטוב נכפה עליו? 

לאחר שנקלע לקטטה בתאו, קטטה שבסופה הרג את אחד האסירים, נבחר אלכס להיות העבריין הראשון שיטופל בשיטה הטיפולית החדשה - "שיטת לודוביקו", שמתגלה כטיפול התנייה שיעורר בגופו תחושת גועל ובחילה קשה בכל פעם שדחף אלים יתעורר בו או אפילו אם יחזה באלימות. הטיפול כולל צפייה בסרטים אלימים המלווים במוזיקה קלאסית, לאחר קבלת סם פסיכו-אקטיבי. אלכס מאמין כי יוכל לעבור את הטיפול ולסיימו בהעמדת פנים ובגניבת דעת, כפי שהיה רגיל לעשות, ויוכל לשוב לחייו הקודמים, אך במהרה הוא מגלה כי כאשר מבין אלכס כי נלקחו ממנו שני מקורות ההנאה היחידים שלו - האלימות והמוזיקה - הוא נשבר:

[...] שהחומר הזה של לודוביקו היה כנראה כמו איזה חיסון כזה ושהוא עכשיו ככה טייל לי בקרובי בשביל שתמיד אני ארגיש לא טוב - לעולם ולעולם אמן - כי פעם שאני אראה את האלימות-פלוס הזאת. זהו, אז גם הפעם פתחתי ככה מין פה גדול ומרובע עשיתי "בוהוהו" והדמעות ככה זרמו החוצה ...

אלכס הופך להיות "תפוז מכני", אורגאניזם משולל חופש רצון שתוכנת על ידי המדינה לפעול בהתאם לקודים החברתיים אותם היא כופה. גם כאשר הוא נתקל בגילויי אלימות מצד הזולת, הוא אינו מסוגל להגן על עצמו, אלא להתרפס בהכנעה בפני תוקפיו ונסות לרצותם בכל דרך, תוך כדי השפלה עצמית, ובלבד שלא יחוש את הבחילה העזה והכאבים הגופניים שמתעוררים בו בעקבות הטיפול שעבר. כאשר אלכס ה"משוקם" מוצג בפני קבוצה של נציגי השלטון, מתרעם כומר הכלא (שנוכח במאורע) על שלילת חופש הבחירה של אלכס אך בתגובה אומר לו מנהל הטיפול כי אלכס הוא עתה "הנוצרי האמיתי... מוכן הוא להגיש את הלחי השנייה מוכן הוא להיצלב מיותר משנכון הוא לצלוב". הוא משתחרר לאחר סיום הטיפול וחוזר לביתו, אך ורק כדי לגלות שהוריו מתנכרים לו, כל חפציו נמכרו על ידי המשטרה וחדרו לדייר משנה, המתייחס אליו בזלזול; אלכס, לכאורה אדם משוקם המוכן לחזור לחברה, מגלה כי אין לו יותר מקום בחברה הזו. היא דוחה אותו, בזה לו ומסרבת לקבלו בחזרה אל חיקה. זהותו העצמית של אלכס, הייחודיות שבו, נמחקה לחלוטין, והרשויות שעוללו לו זאת מפקירות אותו לגורלו - די להם בכך שלכלא הוא לא ישוב יותר.

בהיעדר כל אפשרות אחרת, מחליט אלכס לשים קץ לחייו, אך הוא מותקף על ידי אחד מקורבנותיו לשעבר, וכאשר שני שוטרים ניגשים למקום בכדי לפזר את הקטטה, מגלה אלכס לתדהמתו שהשוטר הוא חבר לשעבר בכנופייתו ושותפו הוא חבר מהכנופיה היריבה. הם מובילים את אלכס בכוח אל מוץ לעיר, כובלים אותו, חובטים בו בפראות ומפקירים אותו לגורלו. הוא מדדה חבול ופצוע אל בית כפרי גדול בו חי סופר בודד - אותו סופר שהותקף בעבר על ידי אלכס וחבריו, תקיפה שהביאה למותה של אשתו והותירה אותו אלמן, תקיפה שהתרחשה כאשר היה שקוע בחיבורו של טקסט שכותרתו "התפוז המכני" ותמציתו היא:

הניסיון לכפות על בן-האדם שהינו יוצר המוכשר לגילה ולהתפתחות ויוגע לנהוג ברוך, למרוח מתיקות סביב שפתיו  עטורות הזקן של האלוהים, לנסות לכפות עליו, כך אומר אני, חוקים ותנאים התואמים מערכות מכניות, נגד כל זאת מניף אני את חרבי החדה.

אלכס מזהה מיד את קורבנו לשעבר, אך הסופר האנונימי אינו יודע מיהו אלכס, מרחם עליו, מכניס אותו לביתו ומטפל בו במסירות. משלומד הסופר כי אלכס הוא אותו אסיר שסיים "בהצלחה" את שיטת השיקום הטיפולית שהממשלה כל-כך מתגאה בה, הוא מיתלהב ומחליט לגייסו למטרה אליה הוא חותר - הפלת הממשלה החדשה, שמצמצמת יותר ויותר את חירויות הפרט ומוליכה את המדינה לעבר רודנות:

יש בינינו כאלה המוכרחים להילחם. ישנה לנו מסורת גדולה של חירות שחייבים אנו להגן עליה. אני אינני אדם מפלגתי ובמקום שאני רואה עוול אני חייב למחקו מן העולם. אין למפלגות כל משמעות בעיני ומסורת החירות - משמעותה הכול.

התפנית האירונית המצמררת שבמפגש בין העבריין הצעיר לקרבנו לשעבר מתחדדת עוד יותר כשאלכס לומד ששמו של הסופר הוא פ. אלכסנדר. ההקבלה בין הדמויות היא כמעט מושלמת (השוו נא בין דבריהם של השניים, שצוטטו לעיל): שני אינדיבידואליסטים, שני מורדים כנגד המסגרות החברתיות המגבילות והנורמות המנוגדות לחירות הטבעית (שמשמעותה היא "הכול"), שנוקטים בכל אמצעי קיצוני כדי לממש את הווייתם האנושית; שני מאמינים אדוקים באל, ובתכונה המשמעותית ביותר שברא באדם - יכולת הבחירה והרצון החופשי, שעשויה גם להוביל את האדם למעשים נתעבים ואכזריים.
אלכסנדר הסופר מארגן מפגש בין שלושה מחבריו החתרניים לבין אלכס, אך תוך כדי כך הוא מגלה מיהו אלכס באמת, ושלושת החברים מחליטים להרחיק את אלכס מהמקום כדי למנוע חיכוך קשה. הם מאושרים על כך שעלה בידם למצוא "מכשיר" כזה שיתאים להגשמת ה"מטרה". הם מוליכים את אלכס לדירה בעיר, שם הם נועלים אותו בחדר ומשמיעים לו מוזיקה, מתוך רצון לבחון את השפעתו של הטיפול, אלכס, שמואס סופית בסבל אותו הוא חש, מחליט שוב לשים קץ לחייו וקופץ מן החלון.

אך הוא אינו מת. הוא מתעורר כשהוא שוכב במיטה בבית חולים, פצוע ועטוף בתחבושות. שוב הגלגל מתהפך: כולם יוצאים מגדרם לרצותו - הוריו מקבלים אותו מחדש, הרופאים מודיעים לו בשמחה כי הוא נרפא (שכן עקב הטראומה שגופו עבר, השפעת החומר של לודוביקו התפוגגה ושוב איננו חש כאבים פיזיים עקב חשיפה לגילויי אלימות), ואילו שר המשטרה (שנחרד לנוכח הסערה התקשורתית שהתעוררה לאחר שגורלו של "העבריין המשוקם" אלכס נודע  ברבים) מזדרז לעמוד לצידו, להכריז כי הממשלה תומכת בו ולסחוט צילום ידידותי משותף. כעת, כאשר אנו נוכחים לדעת כי האנשים סביב אלכס נותרו אנוכיים ואינטרסנטים כפי שהיו, והם ממשיכים לראות בו כלי חסר רצון שניתן להשתמש בו להגשמת מאווייהם, אנו יכולים לשאול: במה אלכס גרוע יותר מהם?

הספר במקורו מכיל פרק סיום, בו מתואר אלכס כמי שאכן חזר לסורו ולהתנהגותו האלימה, לרבות הנהגת כנופיה חדשה, אלא שהפעם הוא מגלה כי מעשי האלימות שוב אנים מרגשים אותו ולמעשה משעממים אותו. הוא פוגש באחד מחברי כנופייתו לשעבר, ומגלה כי הוא נשא אישה ועובד למחייתו - חי חיים "בורגניים", אפרוריים ומשעממים. אלכס מבין כי למעשה זה מה שהוא רוצה לעשות בעצמו - לשוב הביתה מהעבודה, ולאכול ארוחה חמה בחברת אשתו וילדיו. "אלכס כאילו מתבגר, הו כן. אבל למקום אליו אני הולך עכשיו, הו אחים שלי, עליי ללכת לבדי, ולשם אתם לא יכולים לבוא"[3] אומר אלכס ונפרד מהקוראים לשלום. פרק זה, בו מחליט אלכס לזנוח את חיי האלימות, הושמט מן המהדורה האמריקנית של הספר משום שהמו"ל סבר כי הוא "פוגם ברוחה של היצירה" - במילים אחרות, הקורא האמריקני יעדיף יותר לזכור את אלכס כפסיכופת רצחני מאשר אדם בוגר שהשתקם לבסוף בכוחות עצמו. מסיבות אלו, אירועי הפרק האחרון אינם מתוארים בסרט ואף אינם מופיעים במהדורה העברית של הספר. לא יהיה זה מוגזם להניח כי עובדה זו היא אחד הגורמים העיקריים לכך שהיצירה בכללותה - הספר ועיבודו לקולנוע - נתפשת כיום בציבור הרחב כפי שהיא נתפשת.

כאמור, העיבוד הקולנועי של הסרט הוא הדבר הראשון שעולה בתודעת הבריות למשמע הביטוי "התפוז המכני", לטוב ולרע, כאשר הרע במקרה הזה הוא הענקת כינוי זה לכמעט כל התרחשות אלימה , ובפרט כזו שהאחראים לה הם בני נוער. קשת התגובות הרגשיות המתעוררות בצופה לאחר הצפייה בסרט היא רחבה, ונעה מהתלהבות ילדותית עם מעשי האלימות של אלכס וחבר מרעיו, עד לסלידה וגועל מהוויזואליות האלימה והגרוטסקית. הדעת מוסחת כמעט לחלוטין מהקונפליקט המוסרי שהוא עמוד התווך של היצירה (אף על פי שבמקומות אחדים הוא מוצג במפורש): מהי חשיבותו של הרצון החופשי לגבי הכרעה מוסרית? האם אדם שהאפשרות לבצע מעשה רע נשללה ממנו (באמצעים אלה או אחרי), הופך להיות אדם טוב? האם הוא בכלל עדיין ראוי להיקרא "אדם"?

בשנת 1961, לאחר שהשלים את העבודה על הטיוטה הראשונה של "התפוז המכני", ביקר ברג'ס עם אשתו בברית המועצות, שם נדהם לנוכח כמות כנופיות הנערים האלימות ברחובות ואוזלת ידו של שלטון החוק בטיפול בהם (עקב היותו עסוק במניעת פשעים "פוליטיים"). את התופעה הזו ייחס ברג'ס ללחץ הכבד שמפעיל המשטר על האזרחים, והדים להשפעתה לעליו נמצאים בקונפליקט הנוסף בו עוסק הרומן: הפערים ונקודות השוויון בין אלימות הרחוב לאלימות ה"ממוסדת" - קרי, המדינה ורשויות אכיפת החוק שהיא מפעילה. הממשלה ה"חדשה" מחליטה שהמטרה מקדשת את האמצעים, כפי שמבהיר המטפל לכומר הכלא: "אנחנו איננו מתעניינים במניעים, בערכי-מוסר עליונים. אנחנו עוסקים אך ורק בהקטנת שיעור הפשיעה", שכן את בתי הכלא יש לפנות מפושעים אלימים "רגילים" ולדאוג שיהיו מוכנים לקליטת עבריינים פוליטיים, כמו הסופר פ. אלכסנדר ורעיו. במקום לדאוג לחינוך יסודי של צעירים אלימים, כמו אלכס, בכדי למנוע מהם לפשוע בעתיד, היא מתכנתת אותם באמצעות התנייה, משל היו חיות במעבדה או בקרקס; לחלופין היא מגייסת עברייני רחוב למשטרה ובכך היא רותמת את הדחפים האלימים שלהם לצרכיה שלה. האלימות הפרועה ומשוללת הרסן מקבלת אפוא לגיטימציה חברתית ופוליטית.
עד מהרה לומד הקורא להבין שההבחנה בין הצדק לרשע הולכת ומיטשטשת וקשה יותר להבין מדוע הפעולות שהמדינה נוקטת הן פחות אלימות ואכזריות ממעשיהם של אלכס וצעירים כמוהו. ההבחנה הדיכוטומית המסורתית בין ה"טוב" לבין ה"רע" , שכל קורא ממוצע סבור כי היא ברורה לו היטב, שוב איננה ברורה כל כך, ועולה השאלה הקשה, האם מחויבותה של החברה להגן על עצמה עשויה לחייב את חשבון שלילת חירויות הפרט?

בערוב ימיו, ברג'ס התבטא בזלזול כלפי הספר וטען שמדובר ביצירה שנכתבה בחופזה, ממניעים כלכליים בעיקר (וזו גם הסיבה להסכמתו להשמטת הפרק האחרון במהדורה האמריקאית). העובדה כי הספר שימש בסיס לסרט פופולארי שתרם רבות לסילוף משמעותו הייתה לצנינים בעיניו, והוא טען כי רק בגלל החשש מפני סילוף כזה היה עליו להימנע מכתיבתו. האכזבה שחש גרמה לכך שיעבד את הספר למחזמר, שהוצג פעמים רבות ברחבי העולם, ובישראל - לפני כשלוש שנים[4]. בכך ביקש ברג'ס להזכיר לכולנו כי בספרו לא התכוון להגעיל איש או להרתיע, אלא לשוב ולהזכיר לנו כי אל לנו לקבל את תפישותינו המוסרית כמובנות מאליהן, ולהיות מודעים לאחריות הכבדה הכרוכה בחֵירוּת האישית ובאפשרויות שהיא מעמידה בפנינו.



[1] http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_opinion.php?id=10291&hp=1&newsletter=17.12.2012
[2] כל הציטוטים לקוחים מהמהדורה העברית של הספר: אנתוני ברג'ס, "התפוז המכני" (תרגם: אהרון בר), הוצאת תמוז, תל-אביב 1973.
[3] תורגם על ידי כותב שורות אלה, מטעמים שמובהרים מייד.
[4] http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,410,209,40341,.aspx

אין תגובות:

פרסום תגובה