יום שבת, 26 בנובמבר 2011

העבר כנרטיב וכייצוג

פוסט-מודרניזם והיסטוריה

מאת: טל מ.

המתודה המדעית הייתה תוצר מובהק של עקרונות הנאורות, הקדמה וההשכלה שהחלו להתפתח במאה ה-18, וסימלו את בואו של "העידן המודרני", עידן שבו האלימות, העוני, המלחמות ושאר החוליים החברתיים ייעלמו מן העולם. כ-200 שנה לאחר מכן, לאחר כינונו האלים של המשטר הקומוניסטי במזרח, שתי מלחמות עולם שהביאו למותם של עשרות מיליוני אנשים והתנפצותן המוחלטת של כל התקוות לעולם טוב יותר, החלו להופיע בהגות המערבית רעיונות חדשים שקראו תיגר על השאיפה לאוניברסליזציה של ערכים תחת דגל הקדמה והנאורות, עקב מעשי הזוועה שהתרחשו בשמן של אלה כביכול. התפתחותם של מדעי החברה מחד ושל חקר הספרות מאידך ערערה על המסגרות התרבותיות והפוליטיות הקיימות; על עדיפות התרבות המערבית על פני תרבויות אחרות; ועל אפשרות קיומן של אמיתות אובייקטיביות בכלל. יותר ויותר אנשי רוח טענו כי רעיונות הקדמה וההומאניזם שאפיינו את המודרניזם אינם אלא אחיזת עיניים, וכי בחסותם הנהיגה התרבות המערבית מדיניות של אימפריאליזם, דיכוי ועושק הן כלפי תרבויות שנראו בעיניה "לא מפותחות" (כמו עמי אפריקה ומזרח אסיה) והן כלפי השכבות החלשות שבתחומה.

רעיונות אלה נכרכו במושג "פוסט-מודרניזם". קשה להגדיר את המושג באופן מדויק, וקשה גם להתחקות אחר ראשיתו. יש הרואים בפרידריך ניטשה (Nietzsche) את הפוסט-מודרניסט הראשון, ויש המייחסים תואר זה לעמנואל קאנט (Kant). הקישור המחודש בין המושג לבין שלילת ערכי המודרניזם נעשה במלואו על-ידי ז'אן-פרנסואה ליוטאר (Lyotard) בספרו "המצב הפוסט-מודרניסטי" (1980).

כאמור, קשה לנסח הגדרה מקיפה וממצה של מושג ה"פוסט-מודרניזם", שכן מדובר במגוון גדול של תיאוריות והשקפות החוסות תחת כותרת אחת[1]. אין בנמצא קאנון מחייב התוחם את גבולותיו של המושג ואת הרעיונות הנובעים ממנו, ולא אחת ניתנו לו פרשנויות שונות ואף מנוגדות, גם על ידי מי שמגדירים את עצמם כמשתייכים לזרם זה.[2]  ניסיון לנסח תיאור הסברי של הפוסט-מודרניזם נערך על ידי הפילוסוף עדי אופיר[3]. לדבריו, לא מדובר במשנה סדורה, אלא במערכת ממנה עולים מספר עקרונות, ביניהן: שלילת קיומה של פרספקטיבה טרנסצדנדטית, אובייקטיבית, לא מעורבת, לגבי המציאות הטבעית או המציאות ההיסטורית. כל ניסיון להבנת המציאות הינו אופן של פעילות בתוכה, לכן הוא אינו משקף את מושא ההכרה כשלעצמו אלא רק מייצר ייצוג חלופי שלו. בהתאם לכך, אין בנמצא מבנה טרנסצנדנטלי אפריורי של הכרה וניסיון, המבטיח ידיעה ודאית של אמות מידה מוסריות, תרבותיות ואסתטיות. המציאות איננה נינת להבנה באמצעות עיקרון מאחד החובק את ההיסטוריה של האנושות או ההיסטוריה של היחיד; כל ניסיון למצוא עיקרון כזה הוא חסר תכלית ומשמעות. אופיר מבהיר את יחסו של הפוסט-מודרניזם להיסטוריה במשפט ממצה:

להווה יש יותר מעבר אפשרי אחד, ואין מסגרת נורמטיבית אחת, אחדותית, של התכוונות אל העבר שראוי לשמר ולזכור אותה או להשתחרר ממנה.[4]

גלבר מתאר שלוש רמות בהן מערער הפוסט-מודרניזם על תמיכת ההיסטוריה בסדר הקיים:[5]

·         אונטולוגית - שלילת עקרונות הקדמה והנאורות, ובראשם החיפוש אחר אמת אוניברסאלית, שבעצם איננה קיימת. "חיפוש" זה איננו אלא אמתלה להגמוניה, דיכוי והדרה של האחר, תרבותו וזכויותיו.

·         אפיסטמולוגית - דחיית הקשר בין העבר להווה ולציפיות מהעתיד. הפוסט-מודרניזם שולל כל פוזיטיביזם מדעי והפרדה בין אובייקטיביות לסובייקטיביות; לעבר אין קיום אובייקטיבי המגדיר אותו כמציאות השונה מזו בה חי ופועל ההיסטוריון, המתיימר לתאר אותו. לפיכך, אין אמת אובייקטיבית על העבר.

·         מתודולוגית - שלילת דרכי חקירתה וכתיבתה של ההיסטוריה, הן בתחום מושאי החקירה והן בתחום שיטות המחקר. ייצוגיה של ההיסטוריה בתיעוד ובמחקר אינם אלא מבנים אידיאולוגיים המוכתבים על ידי התרבות ההגמונית ואינם פרי עבודה  מדעית ניטראלית. כל מתודולוגיה וידע הם מונחי תרבות וחברה; ההיסטוריון כפוף לשיח הדומיננטי בקהילה בה הוא חי ופועל, ואין באפשרותו להשתחרר ממנו.[6] מאחר שאין אמת אחת, אין עבר אחד.



התהוותה של ההיסטוריה הפוסט-מודרנית


חוקרים אחדים מבחינים בשלוש תמורות בדיסציפלינה ההיסטורית, שהתרחשו במהלך המאה ה-20, תמורות המכונות "מִפְנים" (Turns): המפנה הלשוני, המפנה התרבותי והמפנה הנרטיבי.[7] הגם שאין לשייכם באופן מובהק לפוסט-מודרניזם, הוא הושפע מהם בצורה משמעותית, כפי שיובהר להלן.

המפנה הלשוני יסודו בעבודותיו של הבלשן פרדיננד דה סוסיר (Saussure), שפעל בתחילת המאה ה-20. דה סוסיר פיתח תאוריה בלשנית לפיה השפה איננה שיקוף ניטרלי של המציאות, אלא מערכת סימנים מייצגים. ביסוד טענה זו נמצאת ההבחנה בין המסומן (מושג הכרתי) לבין המסמן (דימוי אקוסטי הנהגה בקול) המצביע עליו. המסמן והמסומן מהווים את הסימן - היחידה הלשונית הבסיסית ביותר. הקשר ביניהם איננו מהותי לסימן אלא שרירותי לחלוטין; האדם הוא זה שיוצר אותו. לפיכך, השפה היא מערכת סמלים מוסכמת המייצרת את המציאות האנושית, מערכת אוטונומית שאיננה מושפעת מגורמים חוץ-לשוניים.[8]

המפנה הלשוני בהיסטוריה גרס כי אל לו להיסטוריון לנסות ולהבין את המציאות בתקופה אותה הוא חוקר, אלא להתחקות ככל האפשר אחר לשונם של בני התקופה ולנתח את האופן בו השתמשו בה. ההתמקדות בלשון הביאה להיווצרותו של מושג מתודולוגי חדש במדעי החברה, חדר גם להיסטוריה: שיח (Discourse). השיח מוגדר כ"מכלול של מבעים, הנשלטים על ידי כללים, המארגן סביב נושא מסוים בני אדם, פעילויות, נהלים, סמלים, דימויים, חפצים [ו]מוסדות".[9] חברות אנושיות מכוננות לעצמן, במהלך התפתחותן, מכנים משותפים כגון דת, לאום, מעמד, מקצוע ואידיאולוגיה. במסגרת מאפיינים אלה מתגבש שיח המעצב את תפישת המציאות של בני אותה חברה. ההיסטוריונים, לטענת הפוסט-מודרניסטים, מייצרים לעצמם אף הם שיח משלהם, המתיימר לתאר את "מציאות העבר", אך בפועל הוא כפוף לאידיאולוגיה הדומיננטית בתרבות ובתקופה בה הם פועלים - אידיאולוגיה המטפחת את השיח ההיסטורי ואת ההיסטוריוגרפיה ובד בבד ניזונה מהם.

המפנה התרבותי בדיסציפלינה ההיסטורית הושפע עמוקות מהתפתחות האנתרופולוגיה. בהשפעת ההיסטוריה ה"חדשה" שהתפתחה בצרפת החל משנות ה-30, נזנח בהדרגה חקר תולדות אירועים מדיניים ופועלם של מנהיגים פוליטיים ומצביאים לטובת חקר חיי היומיום של קהילות ועמים שחיו בעבר. החל משנות ה-80 החלו היסטוריונים להתעניין במה שקראו "תרבות" (Culture) של בני העבר. ההגדרות למושג 'תרבות' הן רבות - תומכי הגישה ההיסטורית המסורתית ראו בתרבות את התפתחותן של יצירות קאנוניות בספרות, פילוסופיה, מוזיקה ואמנות. מבקרים מאוחרים יותר הרחיבו את ההגדרה והבחינו בין תרבות "גבוהה", שנוצרה ועוצבה בידי השכבות העליונות בחברה, ובין תרבות "נמוכה" ועממית.[10] ההיסטוריון פיטר ברק והפילוסוף פול ריקר ניתחו את מושג התרבות מפרספקטיבה סוציולוגית: ברק מגדיר את עבודתו של חוקר תרבות כהתעניינות בעולם המונחים והמושגים של בני החברה והתקופה הנחקרת, בכדי להתחקות אחר התהוותם של סמלים, טקסים ופולחנים, ייחוס ממשות חברתית לדימויים משותפים ולזיכרון הקולקטיבי, תוך שימת דגש על החד-פעמי והייחודי. עבודתו של ההיסטוריון התרבותי דומה אפוא במידה רבה לעבודתו של האנתרופולוג, אך הוא מתמקד יותר בשינויים תרבותיים המתחוללים על פני ציר הזמן ובמסגרת שיח נתון.[11] ריקר הרחיב את מושג השיח וכלל בו גם את מכלול הפעולות המתבצעות בחיי היומיום, המשתלבות במארג החברתי ומקבלות מעמד של טקסט.[12] וינריב מסכם את מכלול הגישות לחקר התרבות על פי טענותיו של ריקר:

ההיסטוריה היא טקסט, וסוף פסוק. כך יוצא שאסטרטגיה פרשנית המובהרת בלשון מטאפורית הופכת לטענה אונטולוגית, והטענה האונטולוגית הזאת נעשית לאחד מעקרונות היסוד של הפוסטמודרניזם.[13]

רוצה לומר: אין להתייחס אל העבר כאל רצף אירועים ומעשים של בני אדם, אלא כאל טקסט - מכלול סמלים לשוניים וחזותיים הטעונים פרשנות ופיענוח. המפנה התרבותי כרוך אפוא במפנה הלשוני. שניהם כאחד מבטלים את ההתייחסות לעבר כמציאות ממשית ורואים בו מארג של סימנים מייצגים - כאמור לעיל, אחד מעקרונות היסוד של הפוסט-מודרניזם.

פרשנות, ידע וכוח


על חשיבות הפעולה הפרשנית בהשקפה הפוסט-מודרניסטית עומד עדי אופיר:

אין סוף למעשה הפירוש. כל מעשה ייצוג כולל בתוכו פירוש ומזין פירוש מחדש. המיוצג הוא פירוש של אותו דבר מה "שקיים שם" באמת, שהיה קיים, או צפוי שראוי שיתקיים; [...] המיוצג אינו קיים בגבולות האלמנט המייצג, גם לא "בדברים עצמם" [...] קליטת הייצוג, הנדמה כתכליתו וכסיומו של מעשיה הייצוג, איננה אלא מומנט בשרשרת ייצוגים, שבה כל נקודה של התחלה או סיום שרירותית בהכרח [...] מוסדות השיח מספקים לפעילות הפרשנית את נקודת הפתיחה והסיום, ההתחלה מחדש והאתנחתא.[14]

הנחת היסוד האפיסטמולוגית של הפוסט-מודרניזם שוללת אפוא קשר הכרחי בין מיוצג למייצג - קשר שכזה הוא פעולה פרשנית ותו לא, פעולה שלעולם תהיה תוצר של מוסדות השיח הדומיננטי במקום ובתקופה. תפישה זו מייצגת את הזרם העיקרי בפוסט-מודרניזם: הפוסט-סטרוקטורליזם, שהתפתח בבריטניה ובצרפת כריאקציה בשנות ה-60 לזרם הסטרוקטורליסטי. הפוסט-סטרוקטוליסטים עסקו בניתוח של מערכות סימנים וסמלים המטופחים על ידי קולקטיבים שונים.

בסוף שנות ה-60 תקפו מספר הוגים את הריגורוזיות של התפישה הסטרוקטורליסטית והעלו שוב על הנס את הלשון והפרשנות כמוקד להבנת הפעילות האנושית. ההסתייגות מן ה"מבנים" החברתיים וניתוח היחסים ביניהם, על רקע המפנה הלשוני, גרם לשינוי היסטוריוסופי - מעבר מאונטולוגיה של אירועים לאונטולוגיה של שיח.[15] מעבר זה הושפע מהתפתחותו של הפוסט-סטרוקטורליזם, זרם הגותי שהפך לזרם המרכזי בפוסט-מודרניזם. זרם זה הושפע רבות מעבודתו של רולאן בארת (Barthes), שטען כבר בשנות ה-60 שהסיפור ההיסטורי כפוף לאותם כללים סמיוטיים המאפיינים את האפוס, הרומן, או הדרמה, ולכן איננו נבדל מהם.[16] אחת מטענותיו המרכזיות של הפוסט-סטרוקטורליזם היא שלילת ההיסטוריה כשחזור תיאורי של העבר "כפי שהיה בעליל" והצגתה כדרך אפשרית אחת של ייצוג העבר[17]; אל מציאות העבר לא ניתן להגיע באמצעות מתודולוגיה כלשהי. לפיכך, לא ניתן לשחזר תמונה מהימנה של אירועי העבר באמצעות ניתוח עדויות, ולא ניתן לפענח את משמעותן של תופעות בעבר מתוך העבר עצמו. ההיסטוריון איננו מהווה ערוץ אובייקטיבי ונייטראלי המזקק את הסיפור ההיסטורי מתוך העדויות; עבודתו מסתמכת רובה ככולה על דמיון יוצר ועל סלקציה מכוונת של "עובדות" מתוך העדויות הנמצאות לפניו. האידיאל הנשגב של עידן ההשכלה - הסובייקט האנושי בן-החורין, החותר להשגת האמת האובייקטיבית, היה לצנינים בעיני הפוסט-סטרוקטורליסטים; "אמת אובייקטיבית" אינה קיימת מעבר להיותה פיקציה שנוצרה בידי אליטות מערביות, בכדי שתשמש אותן כאמצעי דיכוי כוחני של מי שאינם מקבלים אמת זו.[18]

אחד ההוגים המרכזיים בפוסט-סטרוקטורליזם הצרפתי, היה מישל פוקו (Foucault) שפעל בשנות ה-70. כתביו עסקו, בין היתר, בהיסטוריה של הרעיונות ובייחוד בהיסטוריה של מוסדות חברתיים כמו רפואה, מיניות וענישה. בכתבים אלה הוא פיתח תפישה מטא-היסטורית שבמרכזה הסיסמה: "הידע הוא כוח": בכל תקופה, התפתחותו של כל שיח - מדעי, פוליטי, היסטורי או אחר - איננה מתרחשת כתוצאה מעבודה עצמאית של חוקרים ומדענים אלא היא תוצר של האידיאולוגיה החברתית הדומיננטית באותה התקופה. כל יצירה היסטורית נכתבות מתוך כפייה וארגון סלקטיבי של המקורות, בהתאם להשקפת העולם של ההיסטוריון. ההיסטוריה נכתבת התוך נקודת מבטו של ההווה, ולכן אין ביכולתה של הדיסציפלינה ההיסטורית לספק ידע אובייקטיבי אודות העבר (כאמור, עצם מושג האדם כיצור אוטונומי בעל יכול בחירה חופשית הינו מיתוס שהומצא על-ידי התרבות המערבית).[19] המודרנה באירופה כוננה מוסדות חברתיים הגמוניים שעסקו בייצור ידע המתיימר להיות אמת, והשתמשו במוצר זה בכדי להשיג כוח ושליטה. וינריב מסכם את תפישתו של פוקו:

על פי פוקו, אין אמת מוחלטת, נצחית, אלא כל אמת יפה לשעתה, במסגרת שיח נתון [...] גופי הידע הטמונים בשיח מקנים לבני אדם כוח וסמכות על בני אדם אחרים, ובמסגרת זו הם גם מקנים להם את זכות היתר לקבוע מה היא האמת במסגרת השיח [...] לאמור, גופי ידע והאמת הטמונה בהם קשורים למבני הכוח במוסד ובחברה, ולהיפך - מבני הכוח מולידים ומקדמים גופי ידע [...] הכוח במוסד ובחברה מצוי בידי מי שמסוגל לנצל את השיח לחיזוק כוחו ושליטתו. האמת נוצרת כאשר לאדם יש את הכוח לעשות את עצמו לאמת.[20]

דמות מרכזית נוסת בפוסט סטרוקטורליזם היה  ז'ק דרידה (Derrida), בן זמנו של פוקו (ובן-פלוגתא מובהק שלו). דרידה הקצין את האונטולוגיה הלשונית וטען שהמציאות בכללותה הינה טקסט בלבד - דבר איננו קיים מלבד הטקסט; הלשון איננה מתארת את העובדות אלא מכוננת אותן. לא קיימת כל חפיפה בין המציאות לשפה, שבמהותה הינה מערך של צפנים המשתנה תדיר, ללא קריטריונים מוגדרים וקבועים לפענוח ולהבנה. לפיכך, הפעילות האינטלקטואלית האפשרית היחידה היא פעילות פרשנית, ובתוך זה - פרשנות של מקורות וטקסטים היסטוריים.[21] את גישתו לפרשנות כינה דרידה "דקונסטרוקציה": פירוק הטקסט, חקירתו וקריאתו תוך כדי עיון מדוקדק במילים, בניסוחים ובמבנה המשפטים, מתוך כוונה לאתר קשרים חבויים ומשמעויות שונות העלולות לחמוק מן העין. לתהליך פרשני זה אין נקודת סיום - מספר הפרשנויות והמשמעויות האפשריות של כל טקסט נתון הינו אינסופי; עבודת הפרשן איננה מסתיימת לעולם והטקסט איננו כבול למשמעות זו או אחרת. גישה זו פותחה מלכתחילה בכדי לשמש כלי בחקר הספרות, אולם דרידה ועמיתו החלו אותה גם על הדיסציפלינה ההיסטורית. דקונסטרוקציה של טקסט היסטורי נועדה לשחרר אותו מן הכבלים המגבילים אותו, כגון הכוונות האידיאולוגיות והדידקטיות של מחברו.[22] תפישה זו מערערת אפוא על השקפות מהותניות לגבי היחס בין הטקסט לממשות, לרבות מציאות העבר: הטקסט איננו שיקוף של המציאות - הוא הוא המציאות היחידה, אין דבר מלבד הטקסט.

הפוסט-סטרוקטורליזם התפתח כמסגרת אינטר-דיסציפלינארית ששילבה בין ביקורת הספרות, מדעי החברה וההיסטוריה. תפישת ההבנייה החברתית והתרבותית תפשה בו מקום חשוב. פוקו, דרידה, עמיתיהם ותלמידיהם גרסו כי כל צורות הידע, לרבות הידע המדעי, אינן נצחיות ואוניברסאליות אלא מותנות בתרבות ובחברה, בזמן ובמקום. הן אינן מעוגנות באופן "אורגאני" במציאות, אלא הן מתארגנות כמבנים המטופחים בידי קבוצה קטנה של בעלי אינטרס המבקשים לרכז בידיהם כוח, סמכות ושליטה. להיסטוריה ולהיסטוריונים אין משמעות אלא בהיותם חלק ממנגנון הבנייה מעין זה - כסוכנים של האליטה ההגמונית, מטרתם היא לייצור, לטפח ולהפיץ תכנים מסוימים בקרב בני קהילה מסוימת (במיוחד השכבות הנמוכות שבה), בכדי להפכם לנתינים צייתנים בשירות האליטה ומטרותיה.[23] שלמה זנד משייך את ההיסטוריונים לאותו פלג באוכלוסייה המכונה "אינטלקטואלים", וקובע כי בכל תקופה ותקופה תפקידם של אלה היה "ייצור ומניפולציה של סמלים וסימנים תרבותיים [...] שכבת משכילים היא זו שמספקת תודעה הגמונית המייצרת סדר מעמדי שבו לא נדרשת האלימות להפגין כל העת את קיומה".[24]

המפנה הנרטיבי: היסטוריה כספרות


לעיל הוזכרה עמדתו של בארת על החפיפה בין אופן הכתיבה הספרותי לאופן הכתיבה ההיסטורי. מאחר והתיאור ההיסטורי שואב את סמכותו מכלים ספרותיים, לא ניתן לטעון כי תיאור זה מהווה דיווח מהימן על מציאות העבר. אסכולת ה"אנאל" דחתה, כאמור, את הכתיבה ההיסטורית הנרטיבית והתמקדה בכתיבה ניתוחית-מדעית, שהתבססה על הקשר הקיים, לדעת אנשי האסכולה, בין ההיסטוריה למדעי החברה. לדבריהם, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה מהוות "מדע-עזר" להיסטוריה שחשיבותו אינה נופלת מזו של הארכאולוגיה, הפילולוגיה והנומיסמטיקה.[25]

בשנות ה-70, בהשפעת המפנה הלשוני, יותר ויותר היסטוריוסופים החלו לפקפק ביומרתה של הכתיבה ההיסטורית להיות תוצר מדעי וקראו לשוב ולהתייחס אליה כאל כתיבה ספרותית-בדיונית בעלת מאפיינים נרטיביים. לדברי ההיסטוריון לורנס סטון[26], בתקופה זו פשטה אכזבה בקרב ההיסטוריונים כתוצאה מהבעייתיות שעוררו שלושת הדגמים הדומיננטיים של "היסטוריה מדעית": הדגם הכלכלי-מרקסיסטי, הדגם האקולוגי-דמוגרפי הצרפתי (אסכולת ה-Annales) והדגם ה"קליומטרי" האמריקני. המשותף לשלוש קבוצות אלה הוא האמונה שהשיטה שלהן תפתור סוגיות היסטוריות מסובכות ותמצא את המפתח להבנתם של הגורמים לתהפוכות היסטוריות באשר הן. ברם, המחקרים שנערכו במסגרות אלה הראו כי הקשר בין הנתונים החומריים והכלכליים לבין יחסים חברתיים ומעמדיים נותר מורכב ומסובך, וגורמים כמו רעיונות ורצון הפרט נשארו משתנים בלתי תלויים המקשים על כינונה של תמונת-עבר קוהרנטית ומפורטת. התחזקותם של האנתרופולוגיה והסוציולוגיה הגבירה את העניין ההיסטורי במושגים בלתי ניתנים לכימות כמו רגשות, שאיפות ודפוסים נפשיים. תהליכים אלו  הובילו לתפישה כי שוב לא ניתן לטעון שהטקסט ההיסטורי הינו שחזור מדעי של העבר, ויש לשוב לדגמי כתיבה נרטיביים של אירועים היסטוריים.

לדעת רבים, היידן וייט (White) הוא בעל התרומה הגדולה ביותר להתחוללותו של המפנה הנרטיבי. וייט לא עסק בשאלות אונטולוגיות על מציאותו של העבר; הוא התמקד בטקסט ההיסטורי ובמהותו כייצוג גרידא של העבר, עד לכדי טשטוש מוחלט בין המייצג לבין המיוצג. בהשפעת וייט, הביטוי "נרטיב היסטורי" מזוהה כיום עם העבר עצמו ולא עם התיאורים הכתובים המתייחסים אליו. וינריב מגדיר את וייט כהוגה בעל ההשפעה הגדולה ביותר על הפילוסופיה של ההיסטוריה במחצית השנייה של המאה ה-20 ומשווה את השפעת תורתו להשפעת התורה של המפל בשנות ה-40, ובכך הוא מציג את גישותיהם כמנוגדות זו לזו: הגישה המדעית-הסברית מחד, והגישה הנרטיביסטית-ספרותית מאידך.[27]

וייט שב ומדגיש את הטיעון העיקרי כנגד תפישת ההיסטוריה כמדע: הנרטיב ההיסטורי עוסק באירועים ובתהליכים שחלפו מן העולם, ואין כל אפשרות להעמיד ניסוי אמפירי שישחזר אותם ויאפשר לבחון אותם מחדש. לכן, הנרטיב הוא מִבְדֶה מילולי, פרי דמיונו של ההיסטוריון. תוכנו אמנם מושתת על עובדות שהתרחשו במציאות, אך צורתו איננה אלא מהלך ספרותי, והצורה, לדעת וייט, היא שמעניקה לנרטיב את תוקפו כמרכיב במכלול הידע האנושי.[28] העדויות שנותרו מהעבר הן לכל היותר כרוניקות, נטולות משמעות הכרתית; הן אינן מבטאות מבנה תהליכי מאורגן. ההיסטוריון הוא שארגן אותן ברצף סיבתי ומעניק להן את משמעותן לגבי הבנת תהליכים בהיסטוריה, והוא עושה זאת באמצעות העללה וצִפְנוּת - מגוון טכניקות של עיבוד ספרותי, כגון הצנעתם של אירועים מסוימים והדגשתם של אחרים, בחירה של נקודות תצפית ושימוש ברטוריקה מוגדרת.[29]  וייט מתייחס לגישה ניתוחית המקובלת הן על היסטוריונים והן על מבקרי ספרות, ולפיה ניתן להבין את משמעותה של טקסט אך ורק באמצעות מיקומה ברקע ההיסטורי שלו - הזמן ומקום הכתיבה, המצב החברתי הנתון ואמות המידה הערכיות המקובלות באותה תקופה. ברם, טוען וייט, לנתונים אלה, המכונים בשם הכולל "הקשר" (Context), אין משמעות יתרה מעבר להיותם אף הם מבדים ספרותיים - ההיסטוריון מנתח עדות היסטורית על רקע "הקשר" שאיננו אלא המצאה רטורית של היסטוריונים אחרים, שכוננו תפישה מוסכמת לגבי מהותה של תקופה זו או אחרת, על-ידי שימוש באותן טכניקות ספרותיות.[30] בניגוד מוחלט למדעי הטבע, ההיסטוריון לא עושה שימוש בכלים מחקריים ובמונחים ייחודיים לדיסציפלינה; כלי עבודתו היחיד הוא לשון הדיבור הפיגורטיבית, היומיומית, שבה עושה שימוש כל אדם הדובר את שפת ההיסטוריון. אין הבדל בין תיאור מושאי המחקר ההיסטורי לבין המונחים המשמשים להגדרתם - תיאור האירועים הינו מיניה-וביה פרשנות לגבי משמעותם.[31] וייט מסכם את עמדתו בטענה שההיסטוריה איננה אלא טקסט סיפורי, עמוס רשמים ומשמעויות ששנשזרות על בו ידי שימוש בקונבנציות רטוריות:

...בדין וחשבון שלנו על העולם ההיסטורי אנו תלויים, שלא כבמדעי הטבע, בטכניקות של לשון פיגורטיבית, הן כשמדובר באפיון של מושאי ההיצגים הנרטיביים שלנו, והן כשמדובר באיסטרטגיות שבעזרתן אנו בונים את הנרטיבים המספרים על השינויים החלים במרוצת הזמן במושאים אלה... מכאן משתמע, שכל נרטיב אינו רישום בעלמא של "מה שאירע" במעבר ממצב עניינים אחד לאחר, אלא תאור מחדש הדרגתי של קבוצות אירועים, המביא לפירוק מבנה המצופנת בתחילה באופן מילולי אחד, בדרך שתצדיק את צפנותו מחדש בסיום באופן אחר.[32]

כאמור, וייט איננו שולל את הריאליזם של העבר, אך מסקנתו היא שהוא נתון לנו אך ורק באמצעות נרטיבים, פרי מניפולציה מתוכננת היטב. הנרטיב, לדבריו, הוא: "פיזור אירועים על פני רצף זמני בסדרת פסוקים מאורגנת הבנויה במבע בפרוזה, בדרך המבליטה את התפתחותם ההדרגתית של האירועים לכדי צורה מובנת".[33] וייט הגדיר מודל ריבועי (לא אדון כאן בפרטיו) המשמש את ההיסטוריונים בכתיבת הטקסט שלהם, מודל המושתת על ארבעה סוגי העללה: רומנסה, קומדיה, טרגדיה וסאטירה, הניתנים לאירגון באחד מבין ארבעה סוגי הסבר: פורמיסטי (צורני), אורגניציסטי, מכניסטי וקונטקסטואלי. הנרטיב הכולל מוצג באחד מבין המבנים האידיאולוגיים: אנרכיסטי, שמרני, רדיקלי וליברלי. להשלמת המודל, מונה וייט ארבעה סוגי מעתקים רטוריים שבאמצעותם מנסח ההיסטוריון את דבריו: מטאפורה, אירוניה, מטונימה, וסינקדוכה.[34]

וייט משתית את תורתו על עיון מחודש בכתבי ההיסטוריונים במאה ה-19, תקופת התגבשותה של הדיסציפלינה ההיסטורית המודרנית. ההיסטוריוגרפיה שנוצרה בתקופה זו הייתה כפופה באופן נוקשה למסגרות הפואטיות שהיו נחלתה של התרבות האירופאית. לאירועי ההיסטוריה כשלעצמם אין משמעות כלשהי - טראגית, אירונית או אחרת; הקורא המערבי יודע לזהות מצבים אלה אך ורק משום שהינם חלק מן המורשת התרבותית והספרותית שלו.[35] אף על פי שוייט טוען בכל תוקף שאיננו פוסט-מודרניסט (וכאמור, הוא איננו אנטי-ריאליסט), הדגש שהוא שם על מעמדה האוטונומי של הלשון בעיצוב המציאות מביא לידי ביטוי את אחת התפישות ההיסטוריות המרכזיות של הפוסט-מודרניזם: לא ההיסטוריה מעצבת את התרבות, אלא התרבות מעצבת את ההיסטוריה. ההיסטוריונים אינם חוקרים אובייקטיביים; אחד מתפקידיהם הוא ייצור אנשים המתאימים לחיים בחברה המערבית הפוסט-תעשייתית.[36]

הביקורת על ההיסטוריה הפוסט-מודרנית


אף על פי שהשפעת הפוסט -מודרניזם על ההיסטוריה התאחרה יחסית להשפעתה על דיסציפלינות אחרות, היא גרמה לזעזוע עמוק בתחום, זעזוע שהוביל למשבר הנמשך, במידה מסוימת, עד היום. ההשקפה הרלטיביסטית שמעורר הפוסט-מודרניזם מטילה צל כבד על המחקר ההיסטורי האמפירי, האובייקטיביות שלו ועל הרלבנטיות שלו לתרבות הידע. היסטוריונים רבים, שהתעלמו בתחילה מן הפוסט-מודרניזם והמשיכו להתמקד במתודה של עבודתם, נאלצו אף להתמודד עם השאלות הפילוסופיות הקשורות בעבודתם - שאלות שהפוסט-מודרניזם עורר מחדש.[37] מכיוונים רבים מוטחת ביקורת חריפה בפוסט-מודרניזם, ביקורת שתכליתה לחשוף את המבוי הסתום אליו הפוסט-מודרניזם מוביל.

ההיסטוריון יואב גלבר הוא אחד ממבקריו החריפים של הפוסט-מודרניזם בישראל. ספרו, הסוקר את התפתחות הדיסציפלינה ההיסטורית ואת מצבה בימינו, חושף בשיטתיות את פגמי הפוסט-מודרניזם ואת השפעתו ההרסנית על ההיסטוריה: לדברי גלבר, בעקבות הפוסט-מודרניזם, הדיסציפלינה ההיסטורית בימינו התפוררה כמעט לחלוטין ואיבדה כל קנה -מידה מקצועי. התגברות השפעתם של מדעי החברה ושל ביקורת הספרות ערערה עד היסוד את הסטנדרטים המתודולוגיים של המחקר, וכיום כל אדם כמעט רשאי להתבטא כבר-סמכא בעניינים היסטוריים, ללא קשר להשכלתו ולהתמחותו, בשם אידיאל ה"אינטר-דיסציפלינריות" בו מתהדר הפוסט-מודרניזם.[38] גלבר דבק בתקפותה של המתודולוגיה ההיסטורית המסורתית ומעלה על נס את הניסיון המקצועי הנרכש במהלך עריכת מחקרים בפועל; התבטאויות בנוגע לטיבה של ההיסטוריה, הבאות מפי מי שאינם היסטוריונים, מוגדרות על ידו כשרלטנות.[39] הוא מדגיש את קשיי ההגדרה ואת הערפול הרב האופף את מושג הפוסט-מודרניזם, ועושה זאת בחריפות: "לעתים מתקבל הרושם כי מדובר במשחקי מילים בלבד, פרי ההיפר-אקטיביות של תעשיית האופנות 'אינטלקטואליות', או בשיגעון זמני חולף".[40] לפוסט-מודרניזם אין כל תכלית מלבד הובלה לאנרכיה וניהיליזם; אין הוא מבקש לכונן אלא להרוס ולקעקע; הדבקים בו הם המאוכזבים מהשקפות העולם שרווחו בתחילת המאה ה-[41]20: המרקסיזם והסוציאליזם, הליברליזם, ההומניזם, הקפיטליזם והדמוקרטיה - אנשים והוגים הדבקים באידיאולוגיה שלהם גם כשהמציאות טופחת על פניהם שוב ושוב. בהתנערות מכל סמכות וסדר בשם ההתנגדות להגמוניה ולהייררכיה טמון, לדעת גלבר, פוטנציאל הרסני, הן כלפי המדע והמחקר כלפי ההתנהלות החינוכית והחברתית, משום שאלה נותנות לגיטימציה להפקרות ולפריקת עול, מבלי להציע אלטרנטיבה אחראית כלשהי.[42] בביקורתו של גלבר חוזר על עצמו פעמים רבות הביטוי "התפרצות לדלת פתוחה": הרלטיביזם, הבעייתיות הטמונה בכל יומרה לאובייקטיביות ול"מדעיות", הפער העמוק מדי בין מציאות העבר כשלעצמה לבין השרידים שנותרו ממנה - כל אלו אין בהם בכדי לחדש דבר מה להיסטוריונים, שכן המודעות לבעיות אלו מלווה את הדיסציפלינה מתחילת המאה ה-20. כבר בשנת 1931 כתב אנרי פירן שהמחקר היסטורי, מקיף ומעמיק ככל שיהיה, מניב בסופו של דבר אך ורק ייצוג מקורב של העבר: "למרות כל מאמציו, אין ההיסטוריון יכול לרכוש ידע הולם על מה שאירע. בהיווכחו במגבלה זו, לא נותר לו אלא להשלים עמה".[43] הכתיבה ההיסטורית של ימינו מאופיינת בזהירות ובביקורת עצמית רבה יותר מכפי שהיה מקובל בה בעבר.

ביקורתו של גלבר כנגד הפוסט-סטרוקטורליזם נוקבת במיוחד, שכן הוא רואה בו את ליבתו של הפוסט-מודרניזם. לדבריו, השפה אינה שולטת בבני האדם, אלא בני האדם הם אלו הבונים אותה ושולטים בה ואין לראות בה גולם שקם על יוצרו.[44] הדקונסטרוקציה איננה מתודה ביקורתית רציונאלית, אלא פלפול מילולי סכולסטי אין-סופי, נטול כל תכלית מעבר להיות מכלול של משחקי מילים ושעשועי אסוציאציה, המזכירים את חיפושי המשמעות של מיסטיקנים יהודים ונוצרים בטקסטים מקודשים, עד כדי אבסורד.[45] כאשר היסטוריון מסוים טוען שחשף את כוונתו האמיתית של מחבר הטקסט, מדובר במעשה במשמעות שנהגתה בתוך מוחו שלו, משום שאין לו גישה למוחו של מחבר הטקסט. מושגי ה"שיח" וה"הבנייה החברתית" נראים אמנם במבט ראשון מעוררי מחשבה, אך עיון מעמיק חושף את הבעייתיות שלהם: האם יש בנמצא מסגרת אינטלקטואלית קוהרנטית שאכן מייצגת הבנייה כזו? ואם כן, מהי? האקדמיה? התקשורת? האמנות? בני האדם חשופים למקורות השפעה שונים ומגוונים, שמובילים לגיבוש ערכים שונים ואף סותרים. גם בקרב אליטות מוגדרות קיימים חילוקי דעות רבים. קשה אפוא להתייחס ברצינות ממשית לדבר קיומו של "שיח הגמוני".[46]

הפוסט-סטרוקטורליסטים מרבים להג על חוסר משמעותם של מונחים "מקצועיים", אך כאשר הם טורחים להציע להם חלופה, לרוב התוצאה מעורפלת ועמומה אף יותר מן המקור, שכן סגנון הכתיבה הפוסט-סטרוקטורליסטי מתאפיין במבנה משפט ארוך ומסורבל, העושה שימוש בז'רגון מילולי שמשמעותו אינה ברורה. קיים אפוא ספק רב אם אסכולה זו יש בה בכדי לתרום למחקר ההיסטורי.[47] לדברי גלבר, היעדרו של קו מחשבה אחיד ושיטתי, ההתנערות ממושגי האמת והרציונאליות, מצביעים על מניעיהם האמיתיים של הפוסט-מודרניסטים: הריסת הסדר החברתי-פוליטי הקיים, באמצעות קעקוע מעמדם, של הדת, הלאומיות והמסגרות החברתיות המקובלות. ברם, ההיסטוריונים הפוסט-מודרניסטים פוסלים במומם: הם מאשימים את ההיסטוריה המסורתית בהיותה כלי בשירות האידיאולוגיה הלאומית, בזמן שהם מונעים על - ידי אידיאולוגיה גרידא, ומטרת כתיבתם היא קידום מטרות פוליטיות או מוסריות בהן הם דוגלים. לכן, טוען, גלבר, הם מוכנים "לתמרן" את העובדות ההיסטוריות, עד כדי עיוות וסילוף של ממש, להתעלם מעדויות ברורות ולהפליג בדמיונותיהם בפירושים תמוהים; המחקר ההיסטורי אינו יכול לברר אמת כלשהי, וממילא אין קווי-מתאר אובייקטיבים לעריכתו.[48] בנוסף לכך, הפוסט-מודרניסטים טוענים השכם והערב שאין כל קאנון ידע המחייב לנהוג ולחשוב על פיו, אך בסופו של דבר הם גיבשו לעצמם קאנון של "האבות המייסדים" - פוקו, דרידה וליוטאר . כל דבריהם הם מקודשים ובלתי ניתנים לערעור, ורוב עבודתם של ההוגים הפוסט-מודרניסטים מוקדשת לפרשנות של דברים אלה ולחזרה עליהם.[49]

היידן וייט נחשב, כאמור, לאחד הרוויזיוניסטים המשפיעים ביותר על המחקר ההיסטורי במחצית השנייה של המאה ה-20, לכן, גלבר מקדיש בספרו פרק נרחב לשלילת תורתו של וייט, תוך כדי ציטוט רבות מן הביקורות שהופנו כלפיו, למן סגנון הכתיבה המסורבל ועד לנימוקים פילוסופיים: טקסטים היסטוריים אינם בדותות. ההיסטוריון מגלה את העבר ולא מכונן אותו. גם אם התמונה המתקבלת היא חלקית ובררנית, וכל אחד מן האירועים בהם הטקסט עוסק עשוי להשתלב בהקשרים שונים ללא תפקיד ברור, ההיסטוריון, כאמור, מודע היטב למגבלות האמצעים העומדים לרשותו ולקשייו להיות אובייקטיבי, לכן הוא נוקט בזהירות רבה בהצגת מסקנותיו.[50] העיסוק ב"שיח" ובמונחים, והשאלה האם אירוע מסויים ייקרא "מלחמת השחרור" או "מלחמת 1948" אינה רלוונטית למציאות העבר. אירוע הוא אירוע; השם שיעניק לו היסטוריון זה או אחר הוא עניין של השקפה אידיאולוגית בלבד.[51]

בסיכומו של דבר, טוען גלבר, הפוסט-מודרניזם עוטה אצטלה אינטלקטואלית מעמיקה, אך למעשה איננו אלא ניהיליזם מיזנטרופי לשמו: הוא מפקיע מן העבר את אנושיותו, ומן ההיסטוריה את היותה מכלול מעשיהם ומחשבותיהם של בני האדם. ההיסטוריה הפוסט-מודרניסטית מציגה את בני האדם כעבדים נרצעים ופאסיביים של אידיאולוגיה, משוללי אוטונומיה וחירות:

אותן תכונות שמאפשרות לרטוריקה הפוסט-מודרניסטית לזעזע את הבניין הקיים של ההיסטוריה, ושל הידע בכלל, עושות אותה בלתי מתאימה להקמת בניין חדש [...] במקום חשיבה היסטורית חדשה המטפחת את הסובייקטיבית, הם [הפוסט-מודרניסטים] קידמו מערכת ריקה ממשמעות של תיוג וסיווג. הם אמנם התסיסו את השטח, אך נשארו שבויים בסכולסטיקה ובפורמליזם עקר.[52]

ההיסטוריונית הבריטית גרטרוד הימלפארב (Himmelfarb), מדגישה אף היא את האבסורד בבוז שרוחשים הפוסט-מודרניסטים כלפי האמת והעובדות, גישה שלא ברור כיצד היא עולה בקנה אחד עם דבקותם בתאוריה ובאידיאולוגיה. לדבריה, ההיסטוריה הפוסט-מודרניסטית הולידה כמות גדולה של תוצרי לוואי: היסטוריה פמיניסטית, היסטוריה שחורה, היסטוריה נוצרית, היסטוריה הומו/לסבית, ועוד כהנה וכהנה - במצב שנוצר, היסטוריון פוסט-מודרניסטי אחד יכול לתקוף אחר באותם כלים.[53] נמצא אפוא, שתרומתו של הפוסט-מודרניזם להיסטוריה היא מינורית בלבד; נהייתם של רבים מן ההיסטוריונים הצעירים אחריו נובעת מן הקסם הכמו-רומנטי שהוא משרה, הטמון באפשרות להיות חדשני, מקורי ופורץ דרך.[54] רוג'ר שרטייה (Chartier), מדגיש את הסכנה הניהיליסטית שבתפישת ההיסטוריה כ"פוליטיקה של זהויות" וטוען כי פיצול הדיסציפלינה ל"היסטוריות" דווקא שולל כל אפשרות לכינונה של היסטוריה כוללת (שבתורה תאפשר הבנה הדדית והידברות) ומוליך את החקירה המדעית למבוי סתום, חסר-תכלית.[55]

ביקורת על הרלטיביזם הפוסט-מודרניסטי מותח גם היסטוריון מרקסיסטי מובהק, אריק הובסבאום (Hobsbawm), שהתפרסם דווקא כמתנגד נחרץ ללאומיות. במאמר שפרסם בעיתון הבריטי The [56]Guardian הוא קורא לעמיתיו למקצוע, המאמינים שהיסטוריה היא דגם חקירה רציונאלי של תהליכי התפתחות האדם, להתאגד נגד אותם אלה המעוותים את ההיסטוריה לצרכים פוליטיים - ובכלל,  נגד הרלטיביסטים והפוסט-מודרניסטים השוללים רציונאליות בהיסטוריה. לטענתו, ההתפתחויות בתחומי הגנטיקה האבולוציונית פותחות אופקים חדשים לגילוי תולדות האדם, מתוך התבוננות באינטראקציה שלו עם סביבתו בכל תקופה נתונה. הוא אף קובע כי התפתחויות אלה מבטלות את כל הפערים בין מדעי הטבע להיסטוריה, ומאפשרים לכונן מחדש היסטוריה מדעית טוטאלית, על פי תורתו של מרקס, היסטוריה שתשוב ותבטל את התפישה ההיסטוריוגרפית הנרטיביסטית.

גלבר מסכם את הסוגיה בטענה כי כוחה של ההיסטוריה המסורתית עדיין עומד בעינו:

"למרות מגוון הגישות למחקר ההיסטוריה שהתפתחו מאז המאה השמונה-עשרה[...] עדיין נותרו ברשותה [של הדיסציפלינה ההיסטורית] עקרונות משותפים שאם מקבלים אותם ודבקים בהם, הם מאפשרים הפרייה הדדית ודיון משותף. בראש העקרונות האלה עומדת ההכרה שהעבר הוא ממשות שיש לחתור אליה כמות שהיא ("להגיע אל האמת") באמצעות העדויות ההיסטורית שהיא הניחה אחריה וחשיפת העובדות הטמונות בהן. האופן שבו התרחשו הדברים בעבר היה אחד, וההתרחשות לא הייתה מותנית וגם אינה מותנית היום בפרספקטיבה של מי שבחן אותה בשעתו או בוחן אותה היום. עיקרון שני הוא שהידיעה קודמת לדעה, כלומר הבקיאות בעובדות קודמת לפרשנות שלהן, ועל הפרשנות להיגזר ממנה, ובכך שונה ההיסטוריה מן הכתיבה הבדיונית. עיקרון שלישי הוא שיש הבחנה ברורה בין עובדות לערכים, ובין היודע לבין הידוע".[57]





[1] וינריב, היסטוריה-מיתוס או מציאות? מחשבות על מצב המקצוע, תל-אביב 2003, עמ' 7.
[2] גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עמ' 107-106.
[3] עדי אופיר, "תשעה עקרונות של עמדה פוסטמודרניסטית", בתוך: פוסטמודרניזם והיסטוריה: מבחר מאמרים, אלעזר וינריב (עורך), תל-אביב 2003, עמ' 122-111.
[4] שם, עמ' 113.
[5] גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עמ' 115-114.
[6] וינריב, היסטוריה - מיתוס או מציאות?, עמ' 255.
[7] שם, עמ' 102.
[8] גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עמ' 105.
[9] שם, עמ' 113.
[10] שם, עמ' 168-167.
[11] וינריב, היסטוריה-מיתוס או מציאות?, עמ' 119.
[12] שם, עמ' 121.
[13] שם, שם.
[14] אופיר, "תשעה עקרונות של עמדה פוסטמודרניסטית", עמ' 118.
[15] וינריב, היסטוריה: מיתוס או מציאות?,, עמ' 130-129.
[16] גלבר, "היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עמ' 119.
[17] שם, שם.
[18] שם, עמ' 129.
[19] שם, עמ' 130-133.
[20] וינריב, היסטוריה: מיתוס או מציאות?, עמ' 117-116.
[21] גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עמ' 120.
[22] שם, עמ' 121.
[23] וינריב, היסטוריה: מיתוס או מציאות?, עמ' 238.
[24] זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי?, עמ' 62.
[25] וינריב, היסטוריה: מיתוס או מציאות, עמ' 85-84.
[26] לורנס סטון, "תחיית הסיפר: מחשבות על היסטוריה ישנה-חדשה", זמנים 71, תל אביב 1998, עמ' 59-40.
[27] שם, עמ' 322-323.
[28] היידן וייט, "הטקסט ההיסטורי כמוצר ספרותי", , בתוך: חשיבה היסטורית - קובץ מאמרים בפילוסופיה של ההיסטוריה, עמ' 306.
[29] שם, עמ' 308.
[30] שם, עמ' 312.
[31] שם, עמ' 317.
[32] שם, עמ' 320.
[33] שם, עמ' 318.
[34] וינריב, היסטוריה: מיתוס או מציאות?, עמ' 336-331.
[35] וייט, "הטקסט ההיסטורי כמוצר ספרותי", עמ' 309.
[36] גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עמ' 221.
[37] וינריב, היסטוריה: מיתוס או מציאות?, עמ' 257-255.
[38] גלבר, היסטוריה זיכרון ותעמולה, עמ' 10.
[39] שם, עמ' 17.
[40] שם, עמ' 107.
[41] שם, עמ' 148-147.
[42] שם, עמ' 145.
[43] פירן, מה מנסים ההיסטוריונים לעשות, עמ' 19.
[44] גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עמ' 121.
[45] שם, שם.
[46] שם, עמ' 246.
[47] שם, עמ' 138.
[48] שם, עמ' 157.
[49] שם, עמ' 138, עמ' 243.
[50] שם, עמ 230-229.
[51] שם, עמ' 231.
[52] שם, עמ' 250.
[53] גרטרוד הימלפארב, "לספר כטוב בעיניך: היסטוריה פוסטמודרניסטית והבריחה מן העובדות", בתוך: פוסטמודרניזם והיסטוריה: מבחר מאמרים, אלעזר וינריב (עורך), תל-אביב 2003, עמ' 51.
[54] שם, עמ' 52.
[55] Roger Chartier, On the Edge of the cliff: History, Language and Practices, Baltimore 1998, p. 8.

[56] .Eric Hobsbawm, "In Defence of History", The Guardian, Saturday 15 January, 2005
[57] גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עמ' 103-102.

אין תגובות:

פרסום תגובה